“כן, ערב אחד בפרובנס, גבעה אחת מושלמת, מספיק ריח אחד של מלח כדי להראות לנו שהכל עוד לפנינו. עלינו להמציא אש מחדש פעם נוספת, להתמסר לתפקיד שלהרגיע את הרעב בגוף.”
אלבר קאמי
הסופר והפילוסוף האהוב עלי אלבר קאמי התגורר בלורמרין ונקבר שם. מאמר זה אינו מסה על כתביו מכיוון שהאבסורדיזם והאקזיסטנציאליזם קצת כבדים, ואני בסופו של דבר בענייני התיירות. אבל למי שרוצה, אנחנו תמיד יכולים להיפגש בלורמרין ולדון בקאמי והאבסורד באחד מבתי הקפה הציוריים העוטפים את הרחובות. אני חושבת שהוא אמר את זה בצורה הטובה ביותר על פרובנס, וכבש את מהותה, כמו כמה מהציירים המפורסמים מהאזור. רק הוא עשה זאת במילים. ובפרובאנס “הכל עוד לפנינו … אנחנו … ממציאים אש מחדש … מרגיעים את רעב הגוף“.
שבת בבוקר, יום יפה
אני קצת מפונקת מכפרים רבים, ומחפשת את הייחודיות בכל מקום. וכאן בלורמרין אני מחליטה להשקיע את זמני בחקירת שאטו לורמרין. עוד טירה אתם אומרים? כל אחת שונה. ואם לא, אני אגיד לכם.
הגעתי ללורמרין בציפיות גדולות, בידיעה שמדובר ביעד תיירותי פופולרי מאוד על ‘דרך הכפרים’. אני נרתעת ממקומות כאלה, אבל מכירה בערכם. אני לא מאוכזבת ובשבת פריכה ושטופת שמש בנובמבר, לורמרין מברכת אותי עם מספר מכובד של מבקרים צרפתים בורגניים או ממעמד הבינוני-גבוה. לבושים היטב, בהתבוננות פנימית שקטה, שמורה ומנומסת. הם הולכים ברחובות לורמרין הנקיים והמושלמים, מביטים בחנויות, חזיתות דלתות ובסופו של דבר מתמקמים בבית קפה עם אקספוזיציה שטופת שמש. כן, זה מה שציפיתי. זה צפוי.
טירת לורמרין: קצת היסטוריה
אני נכנסת למתחם, בחצר בריכה מלבנית מקסימה עם דגים צבעוניים. היא מוקפת בפרחים ושיחים מטופחים להפליא. מוכרת הכרטיסים מברכת אותי בחיוך, כי אני אחת מהמבקרים הראשונים. אין לי מושג למה לצפות, מעדיפה לבוא טאבולה ראסה, ולגלות את האתר באטיות, לקלף כל שכבה. המוכרת דוחפת בידי כמה ברושורים כדי שאוכל לחנך את עצמי בשקט, ומכיוון שאין כאן מדריכי שמע. לפעמים זה עדיף, נותנים משקל רב יותר לגאדג’טים ומפספסים את המהות.
טירת לורמרין 
במקור, מבצר מהמאה ה 12, הוסב לטירה במאה ה -15 על ידי פולקס ד’אגולט, הצ’מברלין של המלך רנה הראשון מאנג’ו. לאחר 1526 הטירה הייתה שייכת ללואי אגולט-מונטובן ואשתו. התוספת החדשה הפכה את הבניין לטירת הרנסנס הראשונה באזור פרובאנס.
לאחר מכן, הטירה הפכה למקום מגוריה של משפחת קריקי-לסדיויארס, שהיו אדוני שאטו דה לה טור ד’איגס. למרות הבעלות על הטירה, הם מעולם לא התגוררו בה. מצב עניינים זה נמשך עד תחילת המהפכה הצרפתית. לאחר המהפכה, ולמרות שהיו לה עוד שני בעלים, הטירה שקעה אט אט לחורבות.
לבסוף, בשנת 1920, רכש רוברט לורן-ויברט, יצרן קוסמטיקה, את הטירה ההרוסה והעסיק את האדריכל הנרי פאקון כדי לשחזר אותה. בשנת 1925 נפטר לורן-ויברט בתאונת דרכים. בצוואתו הוא תרם את הטירה לאקדמיית המדעים, חקלאות, אומנות, וספרות בתנאי שיש להפוך אותה למעון, שיתמוך באמנים צעירים.
החלק מימי הביניים: הלוגיה
החלק הראשון של הטירה נקרא הלוגיה וזה החלק מימי הביניים בשלושה מפלסים, אליו ניגש דרך גרם מדרגות לולייני. החדרים המשקיפים על החצר כוללים את הספרייה המעט המחניקה. בחצר עצמה הוקמו מרתפים: המטבח והמאפייה שבהם אתה עדיין יכול לראות את התנור, וכלא ישן. מגדל המשושה גרם לי לצחוק למראה שני הגרגוילים האכזריים בצורת כלבים או דרקונים המשמשים לציד. למעשה, הם היו מרזבים לפינוי מי גשם, אך מסוגננים מספיק כדי להדוף רוחות רעות. גרם המדרגות הלולייני, למקרה שתהיתם, בימים ההם תמיד סובב בכיוון השעון. הסיבה לכך הייתה שתוקפים המחזיקים את חרבותיהם בידם הימנית ייפגעו בעמוד הספירלה המרכזי של גרם המדרגות כשטיפסו למעלה. לתוקפים שמאליים אני מניחה היה כאן היתרון …
הלוגיה 
בית כלא חמוד
חלק הרנסנס
אחת התכונות המרשימות ביותר בחלק זה של הטירה הוא גרם המדרגות הלולייני הכפול הכולל 93 מדרגות. זה מאוד ייחודי לאזור זה. כל שלב מורכב מלוח אבן המשתלב עם עמוד הספירלה הכפול ונעוץ לקיר החיצוני. חתיכות פינתיות מעוטרות מפחיתות את המשקל של כל מדרגה. פריזים מעוטרים מקשטים את כרכוב גרם המדרגות במוטיבים רבים ושונים. בסופו העליון, עמוד דק מקשר בין גרם המדרגות לכיפה.
בכל קומה כשאתם עולים במדרגות המרהיבות, תוכלו למצוא את חדר הקונצרטים, “תא השינה” של הנשים, חדר הקבלה, הסלון, חדר המוזיקה, “תא השינה” של הגברים. אני אוהבת את המונח הזה ‘תא שינה’ ולא ‘חדר שינה’. אולי אקרא מעתה לחדר השינה שלי, תא שינה, נשמע סודי ואינטימי. מקום שממנו לא ממהרים לצאת. מיותר לציין כי כל אחד מהחדרים הללו מעוצב בצורה נהדרת בסגנון הפרובנס של המאה ה -18 ובו אוצרות רבים לגלות בשעות הפנאי שלכם.
חלקם, כמו חדר הקבלה לאורחים, מציגים עבודות עץ ורהיטים מהמאה ה -15 וה -16. רק תחשבו על זה לרגע. רהוטי עץ שגילם מעל 400 שנה! יש לי כמה כסאות מסבתא שלי משנות השבעים ואני חושבת שאני מחזיקה אוצרות רטרו. אחים אדירים הכוללים עיטורים מורכבים ולוחות אש מהמאה ה -16 מרעידים ומדהימים אותנו. אפשר היה להקדיש את כל היום לחקירת כל הממצאים המיוחדים, כל אחד פיסת היסטוריה קטנה ששרדה להפליא.
שוב איבדתי את עצמי ואני מציינת את השעה המאוחרת, “אבל יש לי הבטחות לקיים / וקילומטרים ללכת לפני שאשן” (רוברט פרוסט). אני נפרדת מהגרגוילים של טירת לורמרין הנובחים עלי מלמעלה, שלום לכפר היפה ובתי האבן היפים ששוכבים בין כרמים ומטעי זית.
התחנה הבאה שלי הוא כפר בצד השני של הר לוברון. אני לוקחת את הדרך המפותלת היחידה שחוצה וחותכת את ההר הזה. זה שביל מפואר ואני מתפתה בכל פנייה להחנות את מכוניתי ולצעוד לעומק היער, אל ההר. אני מבינה כעת את החשיבות האסטרטגית של לורמרין ששומרת על הכניסה והיציאה אל ההר הסלעי וממנו.
אח עם פסלוני אינקה 
חדר המוסיקה 
לוח אש מהמאה ה 16 
מרזבי מי גשם נובחים ומאיימים
אלבר קאמי, אמר את זה הכי טוב, אני מאמינה (שוב):
“לורמרין. הערב הראשון אחרי כל כך הרבה שנים. הכוכב הראשון מעל לוברון, הדממה העצומה, פסגת הברוש שרועדת ברוח. למרות היופי יוצא הדופן זו ארץ קשוחה וחסונה.”
