ישנם מקומות שאנו מבקרים ומסכמים “היה מקסים” או “מאוד מעניין”. יעדים שאפשר לעטר בסופרלטיבים כמו “מדהים” ו “מהמם”. ואולי נפציר באחרים לבקר שם כ”חובה לראות”. ישנם אפילו כמה טיולים שאני יכולה לומר בבטחה ששינו אותי לנצח.
אבל יש אתרים העומדים בקטגוריה כולה בעצמה. ולא ברור מה קרה שם, ולא נמצא את המילים. זו תחושה – תערובת של קסם עם מוזרות, הגובלת באי נוחות. סנטימנט שאנו הולכים בעקבות הכבדות מאוד של ההיסטוריה, כבדות מדי.
נפסיק להיות תיירים. ונשאל את השאלות.
אופד לה ויו (הישנה): רוחות רפאים לוחשות ביער כשמטפסים בשבילים עתיקים ומסורבלים. הריסות של כפר מימי הביניים בו הטבע השתלט ויער וקיסוס בלעו אותו בחזרה.
מה קרה כאן? מדוע הייתה נהירה המונית מכפר חקלאות משגשג לעמק החם ? ממה הם ברחו?
הכפר בצל המתמיד
נצמד למדרון הצפוני של לוברון, אופד-לה-ויו תופס אתר יוצא דופן. בנוי על פרץ סלעי עם שלושה צדדים תלויים. אופד שומר על סודותיו המוסתרים היטב ביער. בין שרידי הביצורים, המקדשים הנטושים והבתים שקרסו תמצאו בסופו של דבר, מעל כולם כנסייה רומנסקית. באופן מוזר, המבנה היחיד שהשתמר בצורה מושלמת. לצדו מגדל וחומה מתפוררת מהווים את הריסות הטירה של ימי הביניים שהייתה שייכת לרוזני טולוז ואחר כך לאפיפיורות במאה ה -13. ההריסות הללו לא זזו מאז שנת 1731 כשרעידת אדמה הרסה את הכפר ואת הטירה אבל לא נגעה בכנסייה..
הכנסייה השמורה והטירה המתפוררת 
מגדל הפעמון בלב הכפר
במהלך הפילוג הגדול טירת אופד היוותה מקלט לאנטיפופ בנדיקטוס ה- XIII. שוב כשהוא נדרש לעוף מפה, הוא “עף”, כך נאמר, מלמעלה דרך פינה מקושתת אל החלל הריק שמתחת, על ידי השטן בעצמו.
מאוחר יותר, ז’אן מיינייר הרשע, הברון מאופד, הפך את הטירה למקום מושבו ממנו ניהל מלחמה חסרת רחמים נגד הוודואה, טבח ב11 כפרים ושחט 3000 איש. בסופו של דבר ראשו נערף בגלל פשעיו.
אם זה נשמע דרמטי ומטריד, אפשר להבין שעובדות יבשות אינן נותנות את התמונה כולה. אם הייתי תושבת מהכפר בזמנו, כנראה גם אני הייתי מחפשת מרעות יותר שמשיים בהתחשב בכל האנרגיות השליליות השופעות באזור. אפשר להאשים את הצל המתמיד והלחות שמטיל הצד הזה של הלוברון על הכפר אופד. תחושה של מלנכוליה אוחזת בי, שכן הכפר יפה וממוקם בצורה דרמטית, זו לא אשמת המבנים עצמם אלא של מי ששלט בהם.
אף על פי כן אופד נענש וננטש.
רק האהבה תנצח
בעודי יורדת במורד הסלעים, זוג צעיר וחביב חוצה את דרכי מספר פעמים. זה נראה כמו מקום מושלם ללכת לאיבוד באהבה. היא רוצה להצטלם בכל פינה ישנה ומוזרה, הוא מבצע בשמחה את המשימות המוטלות עליו, ובכל זאת מסרב להצטלם בעצמו. הם חמודים ונאיבים, לא מודעים להיסטוריה הכבדה של הכפר. הם מצחקקים וצוחקים בדרכם מטה בשביל המרופד בלוחות אבן עתיקות. צחוקם מהדהד מחוץ לזמן כמו בחלום ועד מהרה הם נעלמים בעצמם כמו פנטומים.
גם אני נעלמת כשאני מוצאת יציאה ישנה מחומות הכפר בצורת רמפה עם מדרגות ורודות מאובכות. הם מפתים אותי ולוקחים אותי מבעד חומות הכפר. אני מוצאת את עצמי ביער שחור ועומדת בפני שקע שנחפר ואוחז במערה שמאז נאטמה בשער ובריח. האם זה כלא ישן? אורווה לצאן? יש הרבה תעלומות סביב הכפר הזה והמאמר הזה אינו המקום לדון בכל התחריטים המוזרים שמפוזרים פה.
ירידה מפתה מחוץ לכפר 
מקדש נטוש ביער 
אמנים בצל הרייך השלישי
אם לא די בכך, במהלך מלחמת העולם השנייה הוקמה כאן קהילה של אמנים, שמשכה אליה בעיקר את הפסל פרנסואה סטאלי ואת האמנית והסופרת קונסואלו דה סנט אקופורי (אשתו של סופר “הנסיך הקטן”). האמנים המחפשים מסתור ומפלט מצרפת הכבושה על ידי הנאצים, השליכו את עצמם למשימה להחזיר עטרה לאופד הישנה. אולם בשנת 1942, כאשר הגרמנים כבשו גם את דרום צרפת, סיירות הנאצים לא איחרו להגיע אפילו לפינה ההרוסה הזו של פרובאנס.
מאז, אמנים אחרים הרימו את הכפפה. הבתים הישנים שוחזרו והפיחו חיים חדשים בקירות ההם מהמאות ה -15 וה -16. עם התקרה הקמורה, וציורי הקיר, נראה כי כנסיית נוטרדאם ד’אלידון המפוארת, שנבנתה במאה ה- 10 או ה -11, חזרה לתחייה בזכות תורמים נדיבים.
בית קפה חביב 
אופד בצל המתמיד 
תמיד יש חומה
אסגור ואומר שכאשר ואם תבקרו באופד-לה-ויו, עשו זאת מוקדם בבוקר או מאוחר אחר הצהריים, כך שתוכלו למצוא את הבדידות המתבקשת.
אם תרצו להתבודד איתי בכפר זה (ועוד אחרים על הדרך) הצטרפו לטיול מודרך בדרום הלוברון.
אם אתם אוהבים כפרים בפרובנס, יש עוד בסדרה:
