כמעט פרובנס
ישנו קטע של קו החוף האיטלקי שבו צרפת נושפת ואיטליה מתחילה לנשום – אזור סף של גנים, שריקות רכבות וחוסר מנוחה.
רכבת רועשת
עליתי על הרכבת מטולון לניס. לרכבת זו אני רגילה — ישנה, עם מושבים מרופדים ומזגן חלש. אבל אנחנו עדיין בצרפת, אז אנשים מנומסים ולא מסתכלים לך בצלחת. אבל בניס, כבר על הרציף, בעוד אנו ממתינים לרכבת המשך לונטימיליה, הכל נהיה רועש יותר, ויותר "לפנים". הנוסעים פחות סבלניים. הרכבת העמוסה מגיחה ובקושי השגנו כמה מושבים בין נערות איטלקיות קולניות וגברים מוצקים מנומנמים. כשחלפנו על פני הגבול הכמעט בלתי נראה, השלטים שינו את שפתם ללא טקס, כאילו ההיסטוריה הייתה עוד תחנה שאף אחד לא טרח לרדת בה. ונטימיליה הגיעה פתאום, ולא הייתי מוכנה.
גלויה דהויה
ונטימיליה בשבילי, היא גלויה דהויה מעתיד שמעולם לא הגיע לגמרי. הים תמיד קרוב כאן – לפעמים קרוב מדי – נשימתו מתערבבת בניחוח האבן הישנה והשומר הבר. הצוקים לוחצים פנימה, כאילו העיר מעוצבת ביד איטית ועתיקה. בדרכנו מתחנת הרכבת נכנסנו לשוק המקורה, שוטטנו בין הדוכנים, מתחככים בזרים חמושים במצרכים או בזר פרחים. בושם מזויף מעורבב בסלמי טוסקני, תיקי עור שלא יחזיקו מעמד, ורשרוש של תריסר דיאלקטים, אף אחד מהם לא מקומי באמת. שמעתי את ההיסוס בקולותיהם של איטלקים מטורינו, אלג'יראים ממרסיי, פריזאים שבאו לקנות סיגריות בחצי מחיר.
הקלישאה תמיד צודקת
כשטיילתי לכיוון הנהר, הוכנסתי לקלישאה של כל הקלישאות. בבתי קפה ישבו גברים איטלקים, עישנו ורברבו בקול רם. לפעמים הקלישאה נכונה.
ובכל זאת, יש משהו קדוש בזניחותה של ונטימיליה. העיר העתיקה מטפסת על גבעה מתפוררת. חתולים מרחפים בין צללים, קירות רומיים מחייכים דרך טיח, ותיאטרון הרוס חולם על מחיאות כפיים שלעולם לא ישמעו שוב. נהר רוח'ה נשפך לים בווידוי איטי, כאילו אפילו למים יש סודות שהם לא יכולים לשאת – ולכן הם מגלגלים אותם לים.
טיילנו בסמטאות המתפתלות ובמדרגות השבורות והלא אחידות בכפר הישן. האוכלוסייה המזדקנת הייתה מטויחת על הקירות בצורת מודעות אבל. כל בית הוא פאזל שלא ממש מתאים לשכניו – אך עדיין נדחק כדי לתבוע את מקומו הראוי. טיח במגוון צבעים סדוק ומתקלף. הספרייה הישנה והריקה קיבלה את פנינו עם ספרן שנאחז בשולחנו ובעבודתו הישנה. ברור שהוא יכול לעבוד בדברים אחרים, שיתאימו יותר לצעירים. אבל לא, הוא אהב את ספריו הישנים מהמאה ה-15.
כביסה תלויה בוהקת לבן שלא מתאימה לסביבה. כלבים מנמנמים. קשישות צועקות ממרפסות אחת לחברתה. מתתי והלכתי לסרט ישן מתקופת הניאו-ריאליזם האיטלקי. המקום הזה אותנטי, לא תיירותי, שכן ונטימיליה הוא מקום לעצור בו בדרך למקום אחר. או למקום טוב יותר. לא יעד בפני עצמו. היא לא מצפה ממך להישאר. אז היא לא מתאמצת. אבל בדיוק בגלל זה אתה צריך.
סן רמו: תיאטרון וקוצים
סן רמו, לעומת זאת, עדיין מאמינה בתיאטרון. היא מתלבשת בשבילך, בין אם אתה ראוי לכך או לא. בוגנוויליה נשפכת על הטרסות במפלים בצבע מג'נטה, הדקלים עומדים דום, סימטריים מדי. למלונות יש את הפאר העייף של דיפלומטים זקנים ודוכסיות דהויות. הקזינו נוצץ כמו כוכבנית דהויה…
אוטובוס זול למלון זול
לאחר שירדנו מהכפר בונטימיליה חיכינו על הגשר מעל נהר רוח'ה לאוטובוס המקומי לסן רמו. האם אמרתי לכם שהצבתי לעצמי משימה להשתמש בתחבורה ציבורית בכל הזדמנות אפשרית? באמת, לא בטוחה אם זה הגיל – למעשה אני בטוחה שכן – אבל אחרי 30 שנות נהיגה, אני משועממת ודי לי. למרבה המזל בצרפת הרכבות נהדרות. אבל האוטובוסים המקומיים באיטליה – פחות. מלוכלכים, רועשים ומאחרים. עדיין, זו החוויה האותנטית. ולשם כך אנו כאן. ואחרי גלגול איטי לאורך החוף, שעה לאחר מכן ירדנו בכיכר בסן רמו ליד המלון 2 כוכבים שלנו.
סיאסטה קצרה-ארוכה מאוחר יותר ואנחנו מוכנים לחקור את העיר, העיר התחתית, כלומר. אבל – 20 דקות מיציאה ויורד גשם, כאילו הרבה. אנחנו מוצאים מחסה בגלידריה וטועמים את הגלידה הראשונה שלנו באיטליה. סבירה, הבאה תהיה טובה יותר. לא כל הגלידריות עשויות אותו דבר! ממשיכים לטייל לאורך הנמל בגשם, עד שהשמש חוזרת ועכשיו כבר הגיע זמן האפרו. אנחנו נכנסים לבית קפה אחד שנראה די פופולרי, שם מזמינים כמה משקאות יקרים בטירוף. אבל עם תג המחיר מגיעים חטיפים אכול כפי יכולתך – צ'יפסים ומאפים מלוחים קטנים כמו מיני פיצות. אז אפשר לומר שזו לא הייתה עסקה גרועה אחרי הכל, חוץ מזה שבאמת רצינו לשמור את התיאבון שלנו לחוויית הפיצריה הראשונה שלנו באיטליה.
הפיצה חרא
אז השתוקקתי נואשות לחוויה התיירותית של פיצה באיטליה. מצאתי בגוגל את הפיצריה שהייתה מדורגת גבוה והכי פופולרית: Spaccanapoli
כמדריכת טיולים, הייתי צריכה לדעת יותר טוב כי זו הייתה מלכודת תיירים לחלוטין. אבל גם מדריכים נופלים בפח. הם חייבו אותנו על מים מהברז ועל "סידור מקום". ומה לגבי הפיצות? אכלתי הרבה יותר טובות בצרפת. בצק עבה מאוד, עם הרים של גבינה זולה. הג'מבון (פרושוטו) היה באיכות ירודה מאוד. כשהעזתי להתלונן, המלצר היה גס רוח, והמסעדה מלאה בתיירים – אז מה אכפת לו? אם לא אני, יש אחרים. אני לא יודעת מתי או איך המקום הזה הפך כל כך פופולרי, הביקורות בהחלט מטעות. אבל אני מבקשת לתקן זאת ונותנת "ביקורת לא טובה" בגוגל. לא אוהבת לעשות זאת, אבל במקרה הזה הרגשתי חובה להזהיר מבקרים עתידיים.
אני בטוחה שקיימת פיצה מדהימה באיטליה. זה לא היה המקום לצערי וזה ממש עצבן אותי ש-3000 ביקורות טובות (זה אמיתי?) הטעו אותי. או שהמקום הזה היה פעם טוב ונהיה שאנן מדי…או שקנו ביקורות פיקטיביות.
העיר העליונה
למחרת בבוקר יצאנו לחקור את העיר העתיקה ואת הכפר העליון. זה הזכיר לנו את הכפר בונטימיליה, אבל זה הרגיש גדול יותר, כאילו הרחובות לא היו כל כך צרים. שוטטנו עד שהגענו לשערי העיר העתיקה ולמה שהיה פעם המצודה, ואז ירדנו באיטיות דרך סמטאות מתפוררות מקסימות וכיכרות זעירות. נתקלנו בגלידריה הכי נפלאה עם שתי רמות מחירים: לקחת או לשבת. באיטליה למדתי, כל דבר שדורש ישיבה, תקבל חשבונית גם אם כל המרפסת פנויה. מאוד מאוד מוזר לי.
שוב האוטובוס הזה…
כבר אמצע היום ואנחנו צריכים לחזור לצרפת. עמדנו בתחנת אוטובוס וחיכינו לאוטובוס המקומי חזרה לונטימיליה ולרכבת שלנו. הוא היה אמור להגיע תוך 15 דקות אבל לקח לו כפליים להגיע. הוא היה נטוש עם כריות מושב שבורות, גרפיטי ומלוכלך, והזכיר לי אוטובוסים שנסעתי בהם במרכז אמריקה לפני כ-30 שנה. לא חשבתי שאוטובוסים כל כך רעועים עדיין פועלים בעולם המערבי או בריביירה האיטלקית לצורך העניין!
סן רמו זוכרת תקופה שלפני המטוסים, כשרוסים הגיעו ברכבת כדי להתאושש משברון לב או משחפת. לפעמים, אם הרוח מתאימה, הווילות עדיין לוחשות ברוסית. עברתי ליד מסילת הרכבת הישנה – כיום שביל רכיבה על אופניים – ודמיינתי שאני יכולה לשמוע את גלגלי הזמן טוחנים פלדה לעלי כותרת. כאן, אפילו הריקבון מעוטר. פסטיבלי מוזיקה הם טקסים לאומיים, וכל מרפסת חושדת שפעם שרו עליה סרנדה.
אבל סן רמו היא גם עיר שיודעת יותר מדי. השווקים יקרים יותר, האספרסו קר יותר, ויש יותר מדי משקפי שמש ולא מספיק עיניים. אפשר לאבד את עצמך בתוכה, ורבים עושים זאת. צפיתי בתיירים רבים יוצאים מחוריהן ברגע שהשמש יצאה. בונטימיליה, האוכלוסייה המזדקנת גוועה כפי שמעידים מודעות האבל. בסן רמו, אף אחד לא מת. הם הופכים לאגדות בכובעים רחבי שוליים, ורוחותיהם רודפים את הטיילת בשקיעה.
קניות טובות
בחזרה בונטימיליה ורעבים, נכנסנו לסופרמרקט וקנינו ממתקים ועוגות איטלקיות לקחת הביתה. בנוסף, רכבת ארוכה לפנינו, אנו מחליטים לעשות פיקניק ולקנות קצת נקניק, גבינה ולחם מקומי. אני מעשנת, ולא עמדתי בפיתוי לקנות סיגריות תמורת 5.50 יורו במקום 12.50 בצרפת (הן עולות 20 פאונד בבריטניה! כן, אף אחד כבר לא מעשן שם).
ונטימיליה וסן רמו. עיר אחת אותנטית, השנייה זוהרת. אבל אם עולים על האוטובוס המקומי, עוברים למציאות אחרת, לפנים האמיתיות של שני המקומות. כן, עיר אחת מושכת בכתפיה, השנייה מחייכת. שתיהן יודעות את שמך, ואף אחת מהן לא תבקש ממך להישאר. וזו בדיוק הסיבה שאולי תרצה. אני כן נשארתי, לסוף שבוע.
ולפעמים, כשהאור מקסים והרוח נושבת ממערב, אני תוהה אם בכלל עזבתי. שתיהן מתלהבות, מסיבות שונות. זו כבר לא פרובאנס, אבל פרובאנס גם לא רחוקה. דברים מוזרים קורים כשאתה פשוט חוצה את הגבול.
יתכן וצרפת היא הגברת המגונדרת, אבל איטליה בסוף היא הפרחה שאתה באמת רוצה לקחת הביתה. כי מה שתראה, זה מה יש.
