איך מדריכת טיולים מגיעה לעלות בשטיח האדום בפסטיבל הסרטים בקאן? לחלק בראשון בסאגה נא לפנות למאמר משנה שעברה.
לפסטיבל הסרטים של קאן 2023 הגעתי כבר מנוסה וותיקה. חבריי ערכו איתי זומים מקדימים כדי שאנחה אותם איך לפצח ולמקסם את הזמן היקר והמטורף בקאן. ואכן הזמן יקר. הכל יקר. מלונות, אייר בי אנד בי, מסעדות, הכל. והזמן אכן מטורף. כל הזמן הייתי בתחושה שאני מחמיצה משהו יותר טוב. איפה שהייתי ומה שלא עשיתי תמיד הרגשתי שיש מקום יותר טוב להיות בו, עם אנשים יותר קולים, יותר משפיענים. קוראים לזה באנגלית fomo. או fear of missing out.
אכן בקאן יש פומו מתמיד.
תרמילאים יפים ומגונדרים
השנה כבר היינו חבורה של כל מיני תסריטאים, במאים, שחקנים, וסוגי אנשים בשולי התעשייה. הכרנו בקבוצת פייסבוק וגלשנו לווטסאפ. משם הדרך היתה קצרה למפגש ״אמיתי״ בפאב אירי בערב הראשון של הפסטיבל. ועם הבירות, כולם נחמדים, עליזים ואופתימיים. כולם מפרגנים, מצתלמים ומבטיחים שיקראו את התסריט ויקשרו אותי עם מישהו.
השחקנית הגי׳נגי׳ת היפה שמחזרת אחרי לתת לה את התפקיד הראשי. המפיק הבריטי שלא הפיק שום סרט והחליט לפני שנה לקרוא לעצמו מפיק לאחר שמאס מלנהל השקעות. עיתונאים למינהם שכבר ראו הכל ונמאס להם לפני שזה בכלל התחיל. ואני מסתכלת על השעון.
הפאב האירי המפורסם 
היפים והנועזים
השגתי כרטיס להקרנה מאוחרת לסרט של גו׳ני דפ. זה אמור להיות הקאמבק שלו. אני חייבת לטוס לחדרי הזעיר ולהפוך את עצמי לברבור שחור אם אני רוצה לעלות בשטיח האדום. אז סירבתי להצעה מפתה לאכול פיצה וצעדתי לסטודיו שלי בוד שקיעה יפייפיה מלווה אותי.
שעה בדיוק מאוחר יותר ונפגשתי עם גרמני שהכרתי בפאב. הוא צהל ושמח שנוכל ללכת לסרט ביחד כי גם לו יש כרטיס. רק הוא שכח להגיד לי (או שהוא פשוט שכח) שהוא בעצם הפלוס אחד של עיתונאית עבת מיימדים ולב. וכשהגעתי נעצה בי מבטים לא נחמדים בכלל. בכל אופן הסרט היה גרוע ונרדמתי בחצי. מה עשית מר דאפ?! הגרמני והדייט שלו נשארו לצפות בכרדיטים (דרך נעימה לנפנף אותי) ואני ברחתי לחדרי ב 2 בבוקר גמורה לחלוטין.
פעם היינו חבורת תרמילאים חסרי מנוח בדרום אמריקה או הודו. היום אנחנו תרמילאים חסרי הגשמה מגונדרים בעלי כרטיסי ביקור עם בר קודים.
למען הסר ספק: לי אין כרטיס ביקור עם בר קוד.
שירותים וטוש זה אותו דבר
אז השנה אני כבר חכמה. והזמנתי לי סטודיו באייר בי אנד ביי 10 חודשים מראש. נשבעתי שאמצא מגורים במרחק הליכה ממשכן פסטיבל הסרטים. אוטובוסים ב 2 בלילה אני יותר לא עושה. ואכן זה מה שהיה. מצאתי סטודיו במרחק הליכה של כקילומטר מהמרכז המהולל. סטודיו פיצפון לכל 11 הימים והלילות, הכל כלול ב 700 יורו. ממש מבצע העשור.
אממה, כשנכנסתי הבנתי שאני במחסן שעבר הסבה לסטודיו. החלון נפתח לזבל. ואפשר ללכת לשירותים ולהתקלח בו זמנית מרוב שפינת ״חדר האמבטיה״ היא לגמדים. טוב, נו, מה איכפת לי? אני לבד וכמעט לא בחדר. מה שחשוב זה שהווי פיי עובד חזק. כי אני צריכה להזמין (או להתמודד על) כרטיסים להקרנות, לצפצץ בווטסאפ, לחפש מסיבות, ולשלוח חומרים על הפרוייקטים שלי לאנשים אקראיים שפגשתי.
הימים עברו באטרף טוטאלי. הקרנת בוקר. ביקור והשתתפות בפאנלים מעניינים. או פגישה עם איזה מפיק או משפיען. עוד הקרנה. לפעמים אירוע נטוורקינג במאהל הישראלי או האמריקאי או השוודי…. בערב בעודני בהקרנות או גאלות הקרנות בכורה, הווטסאפ מצפצף עם מידע סודי על מסיבות למינהם. ואיך להשתחל אם אין לך הזמנה.
לפעמים זה לקח אותי אחורה לימים העליזים בגואה ששם המשחק היה למצוא את המסיבה….
מבוהלת בשטיח האדום כי אסור לצלם! ששש! 
תורים להקרנות
אבל לי אין כח למשחקים האלו. הרי אני לא בת 25, או אפילו 30. אני מעדיפה לנעול את הערב בפאב של המונדריון (בית מלון 5 כוכבים). שם כולם נמצאים. כל היצורים המוזרים שמוכרים משהו שאין להם. לכולם יש רעיון או פרוייקט אבל רק לי יש תסריט. אני מבינה די מהר שהאנשים הרציניים בטח כבר מזמן הלכו לישון. וכאן נשארו רק השיכורים העשירים. כל כך הרבה כסף נשפך כאן על חדרי מלונות, סעודות, הלבשה ובחורות קטנות שכבר מזמן יכולתי להפיק סרט קטן.
סרטים, סרטים
חברה שלי נדבקה באחת מהמסיבות והיא מאוד חולה. את החצי השני של הפסטיבל היא בילתה במיטתה בטירת נאפול. אבל אני ממשיכה בדרכי. מאסתי מפאבים וכל מיני יצוריי התעשייה. נמאס לי מלדבר על עצמי ולמכור את סיפוריי ושלל דמויותהם. בעצם נמאס לי מלדבר. אחרי הכל אני כותבת לבד, בעולם שאני ממציאה, שבו אני מבלה רק עם הדמויות שבחרתי להחיות על דף. אני כמו אלוהים. וכמו אלוהים אני בקלות בלתי נסבלת בוחרת לגרש מחיי בקאן את כל אנשי ה״כאילו״ ולברוח למקום שאני הכי אוהבת ששם מקרינים את הסרטים הטובים ביותר בעולם (לפחות לפי קאן).
אה אין כמו החדר החשוך הגדול בעולם להקרנת סרטים, הרי הוא תאטרון הלומייר בעל 2300 מושבים. ולשם אני נעלמת ושואבת לתוכי סרטים יפאנים, טורקים, אנגלים, מצפון אפריקה… בחרתי טוב, יש לי חוש טוב, והסרטים מעוררים בי השראה ודוחפים אותי למצוינות. איזו כתיבה, איזה בימוי, עלילה. וכאן טמון כוחו של הפסטיבל בעצם – הסרטים. היוצרים שירקו דם כדי להגיע לפה ואני סוגדת להם, מתקפלת בסוף ההקרנה ורצה לחדרי בחזרה, כמעט בבושה. מה עשיתי עד עכשיו? הרי ככה עושים סרטים!!
ותמיד תמיד, כתף לכתף, בהקרנות פוגשים אנשים מעניינים. מפיקה שכותבת סרט כמו שלי ורוצה לקרוא את התסריט (ממש לא!). בחור חמוד אירני (אולי בחיים אחרים…). צלם שהסרט שלו התקבל לקאן (ושלי לא…).
הסרט הכי אהוב עלי בפסטיבל. אין על נורי! 
דוקו מעולה חובה לראות
ואז באו הילדים, מה לעשות איתם בקאן?!
ופתאום מקולנועית וסינדרלה חזרתי להיות אמא לבן ובת בני 12 ו 10. אני גרושה וזה השבוע שלי עם הילדים וגרושי כבר לא יכול יותר לארח אותם. אז מה לעשות? הוצאתי אותם מבית הספר ונסענו לקאן. הודעתי למנהלות, חתמתי בספר, וכולם כל כך התפעלו – כאילו אני בעצמי קולנעית מעורכת על ידי הפסטיבל.
אז עכשיו שלושה יצטופפו במחסן-סטודיו. טוב נו לילה אחד. לילדיי כמובן לא היה טאג לפסטיבל ולא יכלו להכנס למתחם. אבל בכל זאת הסתובבנו, הצתלמנו, ישבנו במסעדות כמו כולם, והיינו חלק מהעניין. ובלילה בזכותם הלכתי בפעם הראשונה ״לסינמה בחוף״ שפתוח לקהל הרחב. תפסנו כסאות נח, התעטפנו בשמיכות שחילקו וצפינו בסרט הצרפתי המוזר שהוקרן. עד שכמו בהרבה סרטים צרפתיים – התחילו לבצבץ כל מיני אבריים שבדרך כלל ילדים לא רואים….
התקפלנו וחזרנו למחסן.
הסינמה בחוף הפתוחה לקהל הרחב 
הולכים כמו מצריים בקאן
בחזרתם לביה״ס כולם שוב התפעלו וקינאו. אולי זה באמת מרשים בכלל לקבל טאג לפסטיבל סרטים בקאן? פגשתי מספר אנשי תעשייה שלא התקבלו וזה גרם לי לחשוב…תודה קאן!
טקס נעילה
באופן מפתיע ביותר הצלחתי להשיג כרטיס לטקס הנעילה שבו מעניקים את כל פרסי דקל הזהב. אך מה, כבר אין לי מחסן כי אני צריכה לעשות צ׳ק אוט. הרי לא דמיינתי שאגיע לטקס זה. אין ברירה ואין מיטה לישון, אצתרך לנהוג חזרה הביתה (כשעתיים) בלילה החשוך אחרי הטקס.
אבל זו צרה לשעה אחרת. בואו לא נקלקל את האוירה.
היום כבר לא יורד גשם וחם מאוד. ואני חסרת בית עם אוטו. יש לי עוד 2 הקרנות לפני הטקס. 2 סרטים שאני מאוד רוצה לראות. מה שזה אומר שעלי כבר ללבוש את שמלת הערב ב 12 בצהריים. הומלסית, החלפתי בגדים בשירותים בחוף ומיהרתי להקרנה כי השמש מכה בי ובשמלתי הארוכה והשחורה.
ואז סוף סוף השעה טסה לכיוון 7 בערב ואני ממהרת לעמוד בתור לטקס. השטיח האדום מפוצץ צלמים. אוהדים וסקרנים מקיפים את המשכן מכל הכיוונים. זה משודר בטלווייזה וחייב להתחיל בזמן. ואני מרגישה על גג העולם כולו.
פותחים את השער, המוזיקה עולה, ואני איתה בשטיח האדום. ואין לי סרט פה ואני כלום, אבל ברגע זה אני מאוד גאה בעצמי שהגעתי עד לכאן. ומאחורי המון אנשים מגונדרים, וכוכבים ו vips. ובתוך האולם אני תופסת מקום וצופה בלייב פיד מהשטיח האדום שמוקרן על המסך.
השחקנית הטורקית זכתה 
דניאלה וטרנטינו
אני, טרנטינו ודניאלה פיק
והנה אורלנדו בלום המהמם, וזאתי מעקרות בית נואשות, וג׳יימי ממשחקי הכס ההורס, והצוות של הסרט הטורקי שאהבתי, והצוות היפאני, ואנגלים שבאו עם סרט על השואה (The Zone of Interest). ויש לי צביטה בלב כי הסרט על השואה מעולה אבל אני כתבתי על אותו נושא כבר ב 2017, אבל בלי קשרים כמובן זה לא הלך לשום מקום למרות הפרסים והשבחים שהתסריט קיבל. טוב נו, אז מה?
ואז עוצרים את השטיח האדום לטרנטינו ודניאלה פיק שגונבת לו את ההצגה. והיא נראית מעולה אחרי שני ילדים. ולו רק יכולתי להגיד לו שלום יום אחד. ודניאלה עולה במדרגות ולוחצת יד עם נשיאת הפסטיבל איריס. ואם רק היו לי קשרים כאלו אולי הסרט הקצר שלי היה מתקבל? ואולי לא.
והם נכנסים לאולם ואני מעליהם ביציע למעלה למעלה. הטקס מתחיל, הפרסים מחולקים, את רוב הסרטים ראיתי כי יש לי חוש טוב כבר אמרנו. טרנטינו פותח פה ואומר מה שבא לו בעודו מעניק את פרס הגרנד פרי לסרט על השואה. ולקינוח גיין פונדה זורקת על מנצחת דקל הזהב (אנוטומיה של נפילה) את הפרס שלה. גרסת ״הסתירה״ של וויל סמית בפסטיבל קאן…
השעה כבר מאוחרת ולסרט הנעילה כבר לא אשאר. אני יוצאת, מעשנת, ועושה את דרכי הארוכה לחוף הדקל ששם הפיגו׳ שלי ממתינה בסבלנות לדרך הארוכה הביתה.
מבט מתוך המשכן לשטיח האדום בחוץ 
גיימי ההורס ממשחקי הכס
אז על מה אני כותבת בכלל?
יש לי הרבה פרוייקטים ועם השנים הבנתי שהדרמות ההיסטוריות על השואה או על סבתא שלי בתימן לא יראו אור בקרוב.
אז כמו כל במאי מתחיל החלטתי לרדת מהעץ ולכתוב סרט לו-באדג׳ט עם סיכוי להפקה. הסרט נקרא ANALOG ANDROIDS. על פניו זו עלילת פשע רומנטית, סוחפת. אבל בעצם זה שיר אהבה לדור הצעיר המזויין, המזויין החדש.
אני באתי מהדור המזויין הישן. וכמו כל בני גילי עמדתי בצד, משכתי בכתפיים ואמרתי אז מה?
הדור המזויין החדש עוד לא למד את אומנות ה״אז מה?״ כי סממו אותו עם מכשירים דיגיטלים.
אז על זה הסרט שלי.
ואם אתם בקאן בחודש מאי בזמן הפסטיבל, בואו איתי לסיור 🙂 כל מה ששמעתם נכון. אפילו מאוד.
