איך מדריכת טיולים מגיעה לעלות בשטיח האדום בפסטיבל הסרטים בקאן?
בעמוד הביוגרפיה שלי, אני מספרת שאני גם תסריטאית. ואכן כשהתחלתי להדריך טיולים בפרובנס, התחביב שלי היה כתיבת תסריטאים. למה ואיך? זה כבר מאמר אחר. מגיפת הקורונה הותירה אותי ללא עבודה במשך כשנתיים. אז מימשתי את הפנטזיה הרומנטית שלי להיות סופרת בכפר פרובנסלי מימי הביניים.
איך הגעתי לקאן
כתבתי דרמות היסטוריות, סיפורי בגרות משנות ה 90, מחזמר אחד, ואפילו כמה פיילוטים לפיתוח סדרות טלוויזיה. בסגרים, נסעתי למקומות רחוקים עם הדמויות שלי. איתם הייתי כל מי שאי פעם רציתי להיות. בהקשר הזה, ממש לא היה אכפת לי עוצר בית וריתוק. במהלך שנתיים התקבלתי לסדנאות כתיבה שונות והתסריטים שלי העפילו במספר תחרויות מובילות. לא רע.
למרות שאני מדריכה בקאן מאז 2018, פסטיבל הקולנוע המפורסם תמיד חמק ממני. אני מכירה את ההיסטוריה, האנקדוטות והשערוריות של הפסטיבל. עם זאת, זה תמיד היה עבורי שער בלתי ניתן לפיצוח.
בשנת 2020 בוטל פסטיבל הסרטים. בשנת 2021, גרסה מבוקרת מאוד שלו התקיימה ביולי. אבל השנה, 2022, זה חזר עם נקמה, רועש, נוצץ, חי ובועט. התפתיתי, כל כך קרוב אבל כל כך רחוק. החלטתי לבלוע את פחדיי ולהגיש בקשה להסמכה כתסריטאית. הערה: פסטיבל הסרטים בקאן אינו אירוע ציבורי הוא פתוח רק לאנשי התעשייה. הפתעה נעימה, הוסמכתי כתסריטאית תוך מספר ימים. אז היי, אני “איש מהתעשיה” עכשיו!
תכנון מאוחר
התקבלתי ב-4 במאי כשהפסטיבל פותח את שעריו ב-18 במאי. שבועיים להתארגן. אני לא יודעת איך ‘לנהל’ את עצמי שם ולתכנן אסטרטגיה של הזמן היקר ברשותי:
בין ההקרנות, ה-Marche du film (שוק הסרטים), פאנלים בלעדיים, הכפר הבינלאומי, מסיבות, הפי אוור כל אוור, ונטוורקינג אקראי, חלוקה אסטרטגית של 24 שעות כל יום היא חיונית.
אממה, מהר מאוד הבנתי שהדבר הכי חשוב בעצם בפסטיבל הסרטים בקאן הוא איפה אתה ישן. קרבתו ל-Palais du Festival, או ארמון הפסטיבל, עומדת ביחס ישיר לחוויית פסטיבל סרטים מוצלחת. מה זה אתם שואלים? ישנן דרכים רבות למדוד הצלחה כאן בקאן.
שמעתי אנקדוטה על תסריטאית שבילתה את כל 10 ימי הפסטיבל בלובי של מלון קרלטון בהמתנה לכוכב A-list כדי שתוכל להעביר לו את התסריט שלה. היא הצליחה.
אבל איחרתי מדי, אין מלון או איירבנב במחיר סביר עד המחצית השנייה של הפסטיבל. אני מתפשרת. אסע ברכבת כל יום בימים הראשונים (שעה ורבע ממקום מגוריי), ולמחצית השנייה מצאתי סטודיו בעיר העליונה שיחייב אוטובוס עירוני גררר…
בימים שלפני הפסטיבל חרשתי את התוכנית ובחרתי פאנלים שאני מעוניינת להשתתף בהם, כגון איך למכור סדרה לסרימינג, איך להשיג מימון לתסריט. חיפשתי אנשי מקצוע (מפיקים, במאים) שמשתתפים וכתבתי אליהם. רובם לא השיבו.
אכן, אני בשוק טוטאלי 
מראש השטיח האדום ב 8 בבוקר
הנה זה בא! וגמני.
את יום הפתיחה ה-18 במאי פספסתי כי יש לי ילדים והעולם לא עצר. ובכל מקרה לא יכולתי להשיג כרטיסים לטופ גאן. למחרת יצאתי ברכבת הראשונה והגעתי לקאן בשעה 8 בבוקר. חציתי במהירות את העיר אל הקרוסייט (טיילת). ראיתי את קאן במלוא תפארתה לבושה לנשף המיוחל. שטיח אדום. כרזה ענקית של פסטיבל הסרטים ה-75 עטפה את חזית ארמון הפסטיבל. משתתפי הפסטיבל מתרוצצים כמו תרנגולות. אווט-סיידרים מתחננים לכרטיסים. דיילי הפסטיבל לבושים לתפארת במדים אלגנטיים. הם הזכירו לי צוות טיסה.
אכן אנו עומדים לעוף, ומי יודע לאן. ככה זה פה.
והנה הסרט הראשון בתחרות שאני עומדת לראות הוא יתחיל בעוד 20 דקות ועדיין לא אספתי את התג שלי. לַחַץ! אני מתרוצצת, מזיעה, הלכה התסרוקת, ונמרח האיפור. אני מצליחה לחזור בזמן לתור כדי להיכנס לתיאטרון לומייר המפורסם עם קיבולת של 2300 צופים. ובתור המיוחל לכניסה לשטיח האדום, הנושא הוא לא איך טום קרוז נחת במסוק, אלא איך משיגים כרטיסים להקרנות?!
תלאות הכרטיסים לחזקים בלבד
מה היא קאן בלי הקרנות הבכורה והחגיגות המפורסמות? מדי ערב מתוכננות שתי הקרנות פרימייר. לפעמים שלושה. תעשו את החשבון, יש 22 סרטים שנבחרו בתחרות ו-10 ימים להקרנם. זו מסיבה של ממש עם כוכבים, דוגמניות, אנשים יפים, תקשורת, פפראצי, מעריצים, מעריצים פסיכים, אורות, מוזיקה, מסכים גדולים. משהו שצריך לחוות. וכל מה שדמיינתם ושמעתם זה בדיוק ככה.
מצעד ניצחון לאמנות, יוצרי אמנות, מבקרי אמנות, ועלוקות אמנות.
אני חייבת לומר שהפסטיבל היה מאורגן ומאובטח למופט, מופט צרפתי קשוח. עבור אירוע בסדר גודל כזה, ובאמת, פסטיבל הקולנוע הגדול והחשוב בעולם, אלפי אנשים עבדו עליו במשך 12 חודשים. ולדעתי הוא התנהל בצורה חלקה ללא תקריות גדולות שאני מודעת להן.
עם זאת, מערכת הזמנת הכרטיסים הייתה משהו אחר. בכל יום בשעה 7 בבוקר נפתחה מערכת ההזמנות המקוונת לבאי הפסטיבל כדי להזמין כרטיסים לסרטים 4 ימים קדימה. אז ב-19 במאי למשל, הזמנות לסרטים ב- 23 במאי נפתחות. וברור כשמש, שבשעה 07:00 בדיוק המערכת באובר לואד במשתמשים המתחרים על הכרטיסים הכי חשובים: הפרימיירות. תוך דקה אחת או פחות הם אזלו. וכמעט מיד המערכת קרסה. כל בוקר היה כזה, תקוות וחלומות התרסקו יחד עם המערכת. עיתונאים מתוסכלים, מפיצים, קונים, לא איחרו להביע את חוסר שביעות רצונם בטוויטר, וביקשו החזר כספי מקאן.
אחרי כמה ימים כאלו, קיבלתי קישור מיוחד להזמנת כרטיסים. עכשיו המערכת לא קרסה, עכשיו זה רק עניין של התגלות אלוהית כדי להשיג את הכרטיסים המיוחלים. במהלך היום בדקתי לעתים קרובות אם אחרים ביטלו ותפסתי את הכרטיסים האלה. בסך הכל, אני לא יכולה להתלונן, השתתפתי בכ-20 הקרנות, כמה בכורות, מבחר טוב של In Competition, Director’s Fortnight ו- Un Certain Regard.
הקרנה במסגרת תחרות “15 במאים” 
דיילות יפות בתאטרון לומייר
ככה עושים סרטים
ה-Marche du Film, שאירח פאנלים מעניינים ודוכנים רבים במרתף של ארמון הפסטיבל התיש אותי. האוויר היה כבד וגדוש ביוצרי קולנוע שאפתנים שניסו למכור את הסרטים שלהם, חברות הפקה שחיפשו קונים, קונים שחיפשו עסקה טובה, נואמי פאנלים שניסו לברוח ממשתתפים שצדו אותם. לכל אחד יש מה למכור – סרט, תסריט, מיומנות,קישור, רעיון, פנים יפות. בסופו של דבר, אני מתיישבת להתאושש עם כוס בירה קרה בקפיטריה. מצטרף אלי יוצר קולנוע הודי שמתעניין במה שאני עושה. כולם מתעניינים בכולם, כי, אתה אף פעם לא יודע, יכול להיות שאתה משפשף מרפקים עם ה— הבא?! יש קסם וחשמל במקום הזה. והופ, הנה גם אני כרגע שפשפתי מרפקים עם רוב ריינר שהכריז על Spinal Tap 2.
הכפר הבינלאומי, שורות שורות של מאהלים ענקים סביב הנמל, שבו כל אומה יכולה להציג את הסרטים שלה, היה מרתק. אבל שוב, אין זמן. ביקרתי בדוכן הישראלי שבו נתתי פיץ’ חזק לתוכנית הטלוויזיה שלי למפיקה מהארץ. למאהל האמריקאי, כידוע, היתה מערכת תגים משלה. במחיר רכישה של 120 דולר תוכלו להשתתף ב”שעות שמחות” אינסופיות עם אוכל ושתייה חינם, מתלהמים למיניהם, וגם כמה אנשי תעשייה. אבל נאמר לי שעסקאות אמיתיות לא מתקיימות כאן, או בשוק הסרטים, אלא בבתי קפה בלובי של המלונות המפוארים.
קוריאנים נתנו בראש בקאן. פשוט מעצמה. 
סרט איטלקי שהוכיח שיש מקומות שעדיף לא לחזור אליהם
הקתדרלה של הקולנוע
אבל בואו נגיע ללב העניין – הסרטים. בפסטיבל קאן הוקרן מגוון מעניין להפליא של סרטים מרחבי העולם. וזה הצד החזק. צָרְפָתִי. אֲמֶרִיקָאִי. ספרדי. אִיטַלְקִי. מִצרִי. רומני. רוּסִי. קוריאני…
מבקרי הפסטיבל והסינפילים כיבדו קוד ידוע בקאן: אם אתה לא אוהב את הסרט אתה פשוט קם ויוצא. אין שום דבר חוצפני או מעליב פה. פשוט הזמן יקר ויש סרטים לראות. אם אתה אוהב את הסרט, אתה מכבד אותו בתשואות סוערות בסופו. אני חייבת לומר שזה עובד, והזיכרונות הכי טובים שלי הם ההקרנות שבהן השתתף ה’צוות’ (במאי, מפיקים, שחקנים). אני יודעת שזה נס גדול להפיק סרט, שלא לדבר על להביא אותו לקאן. האנשים האלה, בצדק, היו ראויים להכרה שהם קיבלו כשהם צעדו אחרונים במורד המעבר לתוך תיאטרון עמוס לפני הקרנתם. זה היה כמו להשתתף בחתונה בכנסייה.
ואכן קאן היא הקתדרלה של הקולנוע.
סרט רוסי היחיד שכיכב. מעולה. 
לא השגתי כרטיס לסרט המבוקש
הרי את מותשת ומגורשת לי
מכיוון שזה היה פסטיבל הסרטים קאן הראשון שלי, מצאתי את עצמי המומה ומותשת מכל האפשרויות. בשלב מסוים, התייאשתי ונכנעתי רק לקפץ בין הקרנות ולפגוש סינפילים בעלי דעות דומות. מכיוון שהסטודיו שלי היה רחוק מכל האקשן, כל בוקר יצאתי בסביבות 7 בבוקר לבושה בשמלה השחורה הקטנה שלי, ותיק גב קטן עם כל מה שאני צריך ל-20 השעות הבאות. חזרתי באוטובוס הלילה, לעתים קרובות בסביבות 1-2 לפנות בוקר. לא היה לי זמן ללכת הלוך ושוב לסטודיו שלי כדי להחליף.
לקראת סוף הפסטיבל זה כבר לא עבד וסירבו לי כניסה לתיאטרון לומייר “בדרך השטיח האדום”. השמלה שלי לא מספיק “עניבה שחורה”. התרמיל שלי לא בא בחשבון. לא עזר להצביע על נשים אחרות לבושות כאילו הן בספרינג ברייק. להצביע על אחרים עם תיקי TOTE גם לא עזר. ההסבר שאני תסריטאית ולא יכולה להשאיר את המחשב הנייד שלי מאחור קיבל אהדה, אבל עדיין, את לא יכול לעלות על השטיח האדום, את יכולה להיכנס מסביב. טוב, כבר לא ממש היה אכפת לי כי כבר חוויתי את השטיח האדום. אבל רק שתדעו, האח הגדול קאן צופה היטב במי שעולה במדרגות המפוארות האלה. ניסיון אחרון, אני קונה במונופריקס שמלה שחורה ארוכה חדשה. ובכל זאת, התרמיל.
נשבעתי בשנה הבאה להזמין את הסטודיו שלי חודשים מראש במרחק יריקה מתיאטרון לומייר.
פוסטר רשמי. “כולנו עולים במדרגות” 
לא ראיתי. שמעתי היה קשה לצפיה.
בשנה הבאה אשב על המרפסת
בסך הכל, זו עקומת למידה. אין כח למסיבות ופאבים. ואני לא בת 25. עדיף להגיע עם מוצר למכירה: תסריט, סרט, שורט, הוכחה לקונספט. עדיף להתחבר מראש למאגר משתתפים ולקבוע פגישות. אני כן מאמינה שהערך הגדול ביותר מקאן הוא ההשראה שקיבלתי מכל שאר היוצרים. לכל אחד יש סרט מתחת ליד בשלוף. אז למה לי לא? עכשיו אני מפתחת את הסרט הקצר הראשון שלי.
עלי לומר גם שבמשך הזמן הזה היו לי בקשות רבות לסיור מודרך בקאן. אבל לא באתי עד לכאן כדי לבלות את זמני בהדרכה. סירבתי להרבה סיורים אבל השארתי שניים. ושתי הקבוצות האלה זכו לסיור מיוחד במינו. הצצה פנימית לפסטיבל קאן על ידי תסריטאית מוסמכת!
אם אתם בקאן בחודש מאי בזמן הפסטיבל, בואו איתי לסיור 🙂 כל מה ששמעתם נכון.
