התיאטרון הרומי של אורנז’
העיר אורנז’, השוכנת בלב פרובאנס, מתגאה באוצר המחזיר את המבקרים לגדולתה של רומא העתיקה – התיאטרון הרומי של אורנז’. פלא אדריכלי זה, שנשמר בצורה יוצאת דופן לאורך מאות שנים, עומד כעדות לתושייה ולעושר התרבותי הרומאי.
הממ… אני לא זרה לפרובנס, ובכל זאת, לקח לי שמונה שנים להגיע לאורנז’. תמיד היה משהו אחר לראות, מקום אחר להיות בו. אבל! בחופשת בית הספר הקצרה הזו של כל-הקדושים, ארזנו את עצמנו ברכבת ונסענו לאורנז’. סוף סוף!
מתחנת הרכבת הלכנו דרך פרברי אורנז’ הלא מרשימים, נכנסנו באיטיות לכפר העתיק מימי הביניים. איך אומרים? כל הדרכים מובילות לרומא? אז באורנז’, כל הדרכים מובילות לתיאטרון העצום. ועד מהרה קיר גדול מתנשא לפנינו, עם קשתות וחומות הנושאות את פצעי הדורות.
הצצה לתפארת רומאית
התיאטרון, שנבנה בתחילת המאה ה-1 לספירה תחת הקיסר אוגוסטוס, נועד לבדר ולחזק את המושבה הרומית אראוזיו. חזיתו המרשימה משתרעת על פני 103 מטרים וגובהה 37 מטרים, מה שזיכה אותו בהערצתו של המלך לואי ה-14, שלפי הדיווחים ראה בו “החומה היפה ביותר בממלכתי”.
התיאטרון הכיל עד 9,000 צופים, שהתאספו כדי ליהנות ממגוון הופעות – החל מפנטומימה ועד קריאות שירה ומחזות פארסיים. קיר הבמה, או “scaenae fronts”, המעוטר בעמודים, אפריזים ונישות, לא רק סיפק רקע מדהים אלא גם שיפר את האקוסטיקה, ואפשר אפילו ללחישות להגיע לקומות העליונות.
סודות התיאטרון
ובמהרה טיפסנו וירדנו במושבים. לא הצלחנו להחליט איזה נוף טוב יותר? האם עדיף לצפות מלמטה או מלמעלה? כל ההיבטים טובים, אבל הטוב ביותר היה מצגת מציאות מדומה, “Les Secrets du Théâtre“, שהציעה מסע מרתק דרך עברו המפואר של התיאטרון.
בחדר קטן במעמקי המתחם, ישבנו עם כעשרים נוספים והרכבנו משקפי מציאות מדומה על עינינו. עד מהרה הועברנו אחורה בזמן אל הביצוע הטוב ביותר של התיאטרון – זה שמבפנים, כשאנו כצופים בו כחיים!
ממרומי התיאטרון לעיירת אורנג׳
חוסן לאורך הזמן
במהלך מאות שנים, התיאטרון התמודד עם תקופות של הזנחה ושימוש מחודש. בימי הביניים, הוא שימש כמבצר ומקלט בתקופות של סכסוך. רק במאה ה-19 החלו מאמצי השיקום, בראשות פרוספר מרימה והאדריכל אוגוסט קאריסטי, להחיות את תפארתו לשעבר.
כיום, התיאטרון הוא לא רק אנדרטה בעלת משמעות היסטורית אלא גם מקום תרבותי תוסס. הוא מארח את פסטיבל האופרה הוותיק ביותר בצרפת, Chorégies d’Orange השנתי, המושך אליו אמנים וקהל ידועים מרחבי העולם.
דיינר אמריקאי במקום אורנג’
אנחנו מגיעים לדירה (“Maison de ville atypique“) ששכרנו לשני לילות בעיר העתיקה. היא ייחודית מאוד ולא טיפוסית, אבל אולי טיפוסית לתקופה. היא משתרעת על פני ארבע קומות, כל קומה חדר אחד, המחוברות על ידי גרם מדרגות לולייני צר, עם קורות ישנות ומדרגות לא אחידות! אני לוקחת את חדר השינה הראשי בקומה הראשונה. המטבח נמצא בקומה השנייה, אני דוחפת את המתבגרים שלי לקומות השלישי והרביעי עם סלון גדול ואזור שינה. כמה נהדר שיש קומה שלמה בינינו! זה אושר. אני מוזגת לעצמי כוס יין ובודקת מיילים.
המטבח גדול ומאובזר היטב, אבל תכננו לפגוש חברים במסעדה בסגנון דיינר אמריקאי (Academie De Billard) עם שולחנות ביליארד והמבורגרים נהדרים. אז אכלנו ארוחה אמריקאית טיפוסית באורנג’. אבל היי – אנו מתגוררים בצרפת ופשוט נואשים למשהו שדומה לדיינר אמריקאי אמיתי…
ואסון-לה-רומן: שכבה נוספת של זמן רומי
למחרת בבוקר נסענו באוטובוס לעיירה הסמוכה ואסון-לה-רומן – עוד שער יוצא דופן לעולם הרומי. ואסון, שלעתים קרובות מתעלמים ממנה לטובת יעדים פרובנסליים מפורסמים יותר, שוכנת בשקט באחד האתרים הארכיאולוגיים הנרחבים ביותר בצרפת.
שיטוט בעיר התחתית היא כמו להסחף בין אלפי שנים בבת אחת. עד מהרה אנו מוצאים שרידי וילות רומיות, רחובות, מרחצאות ואפילו — הה הה ! תיאטרון. היקף השטח העצום שנחפר – מעל 15 דונם – הוא תזכורת לכך שזו הייתה פעם התיישבות רומית משגשגת. התבוננו מקרוב ותראו רצפות פסיפס, מערכות אינסטלציה ושברי עמודים, כולם לוחשים את סיפורם של חיים שחיו כאן פעם.
אבל הקסם של העיר לא נגמר ברומא.
הכפר שבפסגה
אנו חוצים את הגשר הרומי העתיק מעל נהר אובז, ונכנסים לעיר העליונה מימי הביניים, מבוך של סמטאות מרוצפות באבנים תלולות המתפתלות מעלה לעבר המצודה. כפר זה, השוכן בקצהו, נלקח היישר מספר סיפורים – בתי אבן ממוסגרים בלבנדר ורוזמרין, חלונות עם תריסים צבועים בכחול פרובנסלי, וכיכרות שקטות בהן חתולים מנמנמים.
בפסגה, חורבות המצודה מהמאה ה-12 שומרות על העמק. הנוף מכאן הוא עוצר נשימה. מחשבות: כרמים, עצי ברוש, וקווי המתאר המשוננים של מונט ונטו במרחק. זהו סוג המקום שבו הזמן כאילו מאט את קצבו – או אולי קורס לחלוטין לרגע סתיו פרובנסלי זהוב אחד.
כשאנחנו מתחילים את הירידה, חברינו מאמש מגיעים באיחור אופנתי. אנחנו יורדים איתם ומתגלגלים אל העיר התחתית. הם פחות מתרשמים מהריסות רומיות ויותר מהפיצרייה המזמינה. אנחנו נפרדים אחר כך כשהם קופצים למכונית שלהם ואנחנו קופצים על האוטובוס. בלילה, אני מוצאת את עצמי שוב בדיינר האמריקאי. ולמה לא? בבית באוליול/טולון אין לנו מקום כזה.
שער הניצחון
בטן מלאה, אנחנו לא מצליחים להכיל את הטיפוס הנדרש לדירת הארבע-מפלסים שלנו ועדיף קצת ללכת ברגל. הלילה ירד ואנחנו יוצאים אל שער הניצחון של אורנז’, שזורח כמו מגדלור לבנדר ורוד לעיני כל.
הפעם אני לא חוקרת את המונומנט בגוגל ומסתפקת בהבנה שזהו “עוד” שער קשת לחגיגת ניצחון רומי, ושלפני זמן רב עברו צבאות מנצחים מתחתיו. כמה מוזר, אני חושבת, מסורת החגיגה הזו – על ידי מעבר מתחת לשער אבן. סתם שער. כמו פורטל – אתה נכנס בן-אדם, ויוצא – אגדה. אז גם אני נכנסת ויוצאת מהשער…בתקווה שאולי, רק אולי…
