שבוע בניס, רק ניס? לא. בטח ביקרת במונקו יום אחד, אנטיב ביום אחר, עלית לגראס?
לא. ניס ורק ניס.
החלטתי להשתחרר ממכוניתי ולנסוע ברכבת ביום ראשון לניס. ארזתי את ילדיי ואת אמי ושכנעתי אותם בעצימת עיניים לבוא איתי לניס.
התוכניות שלי נקבעו באופן רופף סביב שבוע קייטנת תאטרון לבני, וסדנת ציור לבתי. בשאר הזמן תכננתי לבלות בשוטטות ברחבי העיר העתיקה, לסחוב את אמי למוזאונים וארמונות, עיתוי מושלם לאחר האטה בעיר כאשר התיירים עזבו והגשמים הגיעו. אני רק מבקשת לצמצם את קיומי לטווח של הולכי רגל. כמו שהיה פעם.
יום 1:
הדירה ששכרתי דרך airbnb הייתה פרי העבודה משובח לאחר חישוב מדוקדק, מחקר יסודי וסבלנות. בלב העיר העתיקה, המיקום לא יכול היה להיות טוב יותר. דקה מהרכבת הקלה, טיילת פאילון, כנסיית רפאראט, הכל בהישג יד. החוויה של מגורים בעיר העתיקה באחת מאותן דירות ישנות אמיתיות במרכז ההיסטורי של ניס, מחזירה אותך לתקופה יקרה, שאם היית רוצה לגלות מה קורה היום, פשוט דחפת את הראש מבעד לחלון. תקרות גבוהות, חלונות ענקיים, קורות עץ, רעשי רחוב. סימפוניה של כלי תחבורה, ילדים, מסיבות נוער, צעקה או ויכוח אקראי, משאיות זבל שומרות על ניקיון.
אנו מגיעים וברגע שמתמקמים נפתחות ארובות השמיים. אמי עייפה, אני לא מוותרת לילדים ודוחפת אותם מהדלת כדי לנשום את ניס, גשם והכל. אנחנו מסתפקים בארוחת פיצה באחת מהמסעדות הסמוכות. לאחר מכן, אני לוקחת אותם אל דוכן הגלידות המפורסם בכיכר רוזטי. כל כך הרבה טעמים שקשה לבחור, אך בסופו של דבר הם בוחרים בקינדר ורוצ’ר. אנו מתרוצצים חזרה לדירה דרך שלוליות, סככות מטפטפות, וגלידות נוזלות בגשם.
מפרץ המלאכים 
שער כניסה לעיר העתיקה
יום 2:
עדיין גשום, אני חוצה את העיר ברגל עם בני כדי להביא אותו לסדנת התאטרון. טיול פשוט לכאורה, אני נדהמת מטאג’ מאהלים קטנים שנראים כאילו הם מתרוממים משום מקום. כן, אלה רק בנייני דירות, אבל כפי שבחיים שלא ראיתי, וראיתי המון.
כשחזרתי, אני אוספת את אמי ובתי ומגיעה לקורס סאלייה, שהיום, יום שני כולל שוק פשפשים ועתיקות. זה הזכיר לי את שוק הפשפשים ביפו שתמיד אהבתי שהוא מעיין ‘מכירת ג’ארג של סבתא של מישהו’. ביפו הוא כולל גובלנים שעכשיו חזרו לאופנה. אבל פה “מכירת ג’ארג של סבתא”, היא של סבתא שהיתה פרפר חברתי בקרב אליטת ניסוויז. הקולקציה כוללת כל מיני סיכות, תכשיטים, כלים, סכו”ם, תיקים. המוכרים נמצאים בכוננות גבוהה נגד גנבים ואנשים רשלניים שעשויים לשבור משהו עם המטרייה שלהם (כגון: בתי).
כל מיני סיכות קטנטנות הכוללות גיטרות או פרחים, חפצים קטנים בצורת ינשופים ללא מטרה ברורה לקיומם, פרט לכך שהם די יפים להחזיק ולתהות. אכן, שוק הפשפשים בניס הוא כנראה מעניין יותר משוק האוכל ה”רגיל” שלה מכיוון שהוא כולל כמות וטווח של חפצים שלא ניתן למצוא בשום מקום, פרט לאיל-סור-סורג. צעקה מתקופה שבה אמנות ו’הנאה לעיניים’ היו חשובים יותר מכל מטרה אחרת.
ארמון מסנה
אמי רוצה לחזור הביתה לסיאסטה, וגם בתי. אני מלווה את שניהם לדירה וממשיכה בהרפתקאותיי בחברה הגבוהה על ידי ביקור בארמון מסנה. מבחוץ אני מרוצה מהעובדה שאנשים יכולים להיות כל כך עשירים שיש להם את ה’בית’ הזה לשימוש מגורים חורפיים בלבד !! מבפנים אני מבכה על עולם שאבד בגלל תקציבים ושיקולים פרקטיים.
השפע, העיצוב, הקריזות, הפרסקו, הציורים, הרהיטים, החפצים הם משהו שאינו מהעולם הזה. זו ניס בסוף המאה ה -19. חדר העישון נגע בי במיוחד. אני מדמיינת את כל האנשים העשירים והחשובים באותה תקופה, פורשים לחדר הזה אחרי הארוחות כדי לדון בעניינים חשובים ובעצמם. אני מסיקה בסוף, שהחיים אינם הוגנים כשאנשים מסוימים נוטפים עושר ואחרים נוטפים בזיעה ובדמעות.
ארמון מסנה 
כיכר מסנה מבריקה בגשם
אבל היסטוריה, למקרה שאתם חדשים בעסק הזה, נכתבה על ידי העשירים והחזקים. אלו שניצחו בקרבות, אלה שיכלו להרשות לעצמם את התפקיד היקר והנחשק שלעמוד בחזית ההיסטוריה ולנתבה.
יום 3:
הבוקר התחיל בביקור אצל שכנתנו הסמוכה כנסיית סנט רפאראט, שהוקדשה לילדה הצעירה שהביאה את המלאכים למפרץ ניס. מתפעלת מהארכיטקטורה וקישוטי הברוק, תהיתי את מי הכנסייה מנסה להרשים? כל הכסף שנשפך להכנת הקפלה הזו או עמודי השיש המעוותים האלה, באמת תהיתי אם זה להרשים את המבקרים ולכבוש את מסירותיהם או להרשים את עצמם. לא משנה, יצאנו מתפעלים היישר אל מפרץ המלאכים.
המפרץ משתרע עד כמה שהעין יכולה לראות, עם החוף הסלעי שלה ומים תכולים. בסוף אוקטובר אנשים עדיין שוחים ביום העדיין חם הזה. טיילת האנגלים עמוסה בתיירים, רצים, ילדים בחופשה, רוכבי אופניים. זוג עצר לשאול אם אני מכאן, עניתי “נראה לי שכן”. הם לא ידעו איך למצוא את תחנת האוטובוס, עניתי שהם חייבים לחצות את הנמל.
מפרץ המלאכים וטיילת האנגלים. זה מסקרן. האנגלים התהלכו במורד ובחזית טיילת הים כשהם לבושים במיטבם והתחממו בשמש המפוארת שניס העניקה להם. בתמורה, הם מזכים את ניס בכסף ובעוצמה ומבססים את מקומה כיעד תיירותי עליון. אולי האנגלים היו המלאכים המודרניים של ניס שהנחילו עידן חדש. אני מרכינה את ראשי כשאני זוכרת את 86 המלאכים ששפכו את דמם בטיילת זו ביום הבסטיליה 2016.
בדרך לנמל לימפיה
המשכנו לשלט המפורסם “I Love Nice”. אנחנו מצלמים אחד את השני ומרגישים שכן, אנחנו אוהבים את ניס, זה לא מאולץ, זה פשוט כוח שאנחנו מרגישים. מפרץ המלאכים מאחורינו, העיר העתיקה מימננו, שרירי הים התיכון משמאלנו, ומעלינו, ‘הסלע’ של ניס ששם הכל התחיל.
אנו יורדים לנמל לימפיה, אני לוקחת בחזרה את מה שאמרתי על כך שקסיס הוא הנמל הכי צפוף בריביירה. אני מניחה את הכתר על ראשה של ניס. אוניות קרוז בינוניות נדחקות וחוסמות את הנמל. יאכטות מפוארות יכולות רק לצפות ולקוות. את מי אתה צריך לשדל כאן כדי לקבל מקום חניה? הנמל קטן, זה לא טולון ואין מקום ללכת. אני מתבוננת בבניינים אדומים ויפים עם תריסים ירוקים על גדות הרציף. אני חולמת על דירה בבניין כזה המשקיף אל הנמל. כן, זו בקומה השנייה עם המרפסת המעוטרת והחמודה.
אחר הצהריים, שמתי את בתי בסדנת האמנות החמודה שלה שמנוהלה “אצל איזבל” ברחוב לוג’יה בעיר העתיקה ומיהרתי לצד השני של העיר ל”ניס אטואיל”. בקניון ניס אני מסתערת על סרג’נט מייג’ור ונהנת מעד 40% הנחה על בגדי ילדים מדהימים. אני מצטערת על העובדה שבשנה הבאה בני כבר יהיה גדול מדי לקולקציה שלהם.
יום 4:
הגשם חזר אבל אני אוהבת את זה, הצבעים משתנים, נעשים כהים, וניס זוהרת ברטיבותה. אני זוכרת ימי שרב בקיץ וזו הקלה. ככזאת, אני מחליטה ללכת עם אמי ובתי לבקר בארמון לסקריס, וילה מדהימה הכוללת ארכיטקטורה בארוקית אזרחית. בתי מתרשמת מכלי הנגינה העתיקים וממשיכה לחפש את כס המלך מכיוון שהיא סבורה שזה ארמון המלך. זה יכול להיות, עם כל החדרים והתקרות המעוטרים בפאר.
למרות שיכולתי לבלות שם שעות בחקירת קישוטים לדלתות ואילן היוחסין של הדוכס מסאבוי, יותר מ -40 דקות מספיקות לפאמיליה שלי ואנחנו מכוונים לרובע הבשר. אמי מתרשמת מהתורים הארוכים בקצביה ומחירי העוף הזולים.
אנו עוצרים ליד חנות וקונים צעיפי כותנה לא יקרים כמקובל בסתיו. אנו ממשיכים על פני דוכני פירות ים ומסעדות איטלקיות אל כיכר גריבלדי המפורסם. בתי חומדת את התינוק המוצג במזרקה המרכזית. אני מסבירה שזה גריבלדי, ילד מצרפת ואיטליה, יליד ניס. אנו מוקפים בבניין יפהפה הכולל את תעיית העין הטיפוסית לניס, לוקח לאמי כמה דקות להבחין במדויק.
יום 5:
אני מתחילה את היום בעלייה לרגל לבולנג’רי לקנות בגט טרי כפי המסורת. אני אוהבת את איך שהקניונים של העיר העתיקה עדיין חשוכים ורטובים. חנויות סגורות ורק בתי קפה מוזרים או דוכני דגים מראים סימני חיים.
אחרי שהורדתי את בני “אצל סופי”, אני חוזרת ‘הביתה’ כדי למצוא את אמי ואת בתי לא כל כך בעלות מוטיבציה לצאת תחת שמיים אפורים. אני לא דוחפת. וחוזרת על עקבותיי לצפון ניס לבקר במוזיאון שאגאל. מבחוץ זה לא נראה מרשים ואין תזכורת לארכיטקטורה ניסוייז יפה. בניין בטון חסר השראה משנות השבעים. בפנים, החלל הוא גם בלגן מודרני. אבל כמו שאני תמיד אומרת, זה לא הבניין עצמו אלא מי שנמצא בתוכו שקובע.
ובפנים אנו מוצאים את יצירות האמנות המרשימות ביותר של מארק שאגאל. מלאי צבע ואלגוריה, ניגודים וסמליות הם מספרים סיפורים מקראיים מעוררי השראה כולה למין האנושי, ומציגים באופן רגשני את מצוקתו של העם היהודי. גם אם אינך חובב אמנות, ועליך לבחור מוזיאון אמנות אחד בביקורך בפרובאנס / ריביירה, זה צריך להיות זה. מדריך האודיו באנגלית עושה עבודה יפה ופשוטה של הנחיית כל אחת מהיצירות העיקריות המוצגות. אני קצת המומה לגבי כמה מעט הגנה ניתנת לעבודות אלה, כמעט או ללא מחסום בין הציורים לבין הילדים הקטנים המקפצים.
מוזיאון מארק שאגל 
עוד בניין מהמם בניס
בניינים יפים יפים
נכון לעכשיו יורד גשם די כבד, אבל אין ברירה, עלי לרדת לעיר העתיקה לקחת את בתי לשיעור האמנות שלה “אצל איזבל”. חתכתי דרך העיר הצפונית בדרכי לתחנת הרכבת. אני מורידה את ראשי ואוחזת חזק במטרייה. עם זאת, עם כל מאמצי, אני לא יכולה לברוח מהיופי האקראי השובה את עיני. בנייני דירות אקראיים מתגוררים ברחובות רגילים. אבל הבניינים עצמם יפים במיוחד.
אני כל כך מתרגשת מהאופן בו הניסוייס מכבדים ומוקירים כבוד להיסטוריה שלהם, להיסטוריה שהם מכירים, ובצדק קיימת אפילו במבנים אזרחיים. אני עומדת מהופנטת בגשם החם מול החזית היפה. מי בנה ארמונות חלומיים כאלה עבור מעמד הביניים ? מי גר שם? וכמה השראה יונקים כאשר נכנסים לבניין כל יום! כמה טוב הוא משוחזר, נשאר נאמן למקורו, כמה מטופח ונקי. כיצד התושבים מכבדים את צו העיר כי אין יחידות מיזוג מכוערות שיצלקו אותה, ללא קשר לחוסר הנוחות העצום שסופגים התושבים בכל קיץ. איך אני אוהבת את המיקרו-היסטוריה הטמונה בבניינים. ואני מדמיינת את הבורגנים הנחמדים של העיר הצפונית עוד בימים ההם, מאכלסים את הבניינים האלה עם חליפותיהם ושמלותיהם הלבנות.
שוק תלפיות, חיפה
זה מחזיר אותי ל 2015, אז התאהבתי בבניין ערבי בשוק תלפיות, חיפה. החלטתי לקנות את הדירה משנת 1933 ולהחזיר עטרה ליושנה. הלב השתוקק לתקרות גבוהות ואריחים מצויירים. מה שהתברר לבסוף כשנתיים של טרטורים בין העיריה שלא רצתה לנקות או לאכוף את הסדר והחוקים שחוקקה, שכנים אדישים, לכלוך בכל פינה ופינוי אשפה לא סדיר . בלב כבד זה היה לי יותר מדי ונאלצתי למכור את פיסת ההיסטוריה שלי למשקיע מתל אביב.
אין כבוד. אף אחד לא כיבד את ההיסטוריה, לא כיבד את המבנה שצרח על תקופה אחרת כאשר תושבים אמידים התהלכו סביב הבאר והבוסתן. הבאר התייבש, הבוסתן נבל. רעוע, למרות מיטב המאמצים שלי, הבניין עמד שם מצולק ומוכה על ידי תושבים שלא היה אכפת להם ולא רצו להבין.
אבל בניס, המבנה קודם לתושביו. הם סוגדים להיסטוריה מכיוון שהם יודעים שבלי היסטוריה, ללא שורשים, אנו כמו עלי שלכת רטובים הנדבקים למדרכה ונרמסים.
יום 6:
את היום השישי בניס ביליתי חצי בקאן. משפחה ישראלית יצרה איתי קשר כדי להדריך אותם. עניתי ולקחתי את הרכבת חצי שעה מערבה לעיר הכוכבים. זה סוף העונה ואני פוגשת את המשפחה תחת שמיים מעוננים לבושים בסוודר. אני נזכרת בימים חרוכים והמוני תיירים לפני חודשיים בלבד. אני מעדיפה את קאן ככה, שקטה יותר, חזרה ליסודות.
יום 7:
זה היום האחרון שלנו ולפני שנחזור אני מבלה את הבוקר בטיפוס לפארק שאטו עם הילדים. הטיול לא קשה והם חולפים על פני כשאני מעריצה את הנופים. הפארק עצמו מעניין מאוד עם המון שבילים לחקור וחורבות טירה ישנות שנהרסו בשנת 1706 על ידי לואי ה -14. גן שעשועים נחמד לילדים ובית קפה קטן לשבת. חפירה ארכאולוגית שהתקיימה לאחרונה חשפה כנסייה כבר בימים ההם. הפארק גדול ומספק נוף של 360 מעלות. אפשר בקלות להעביר שם חצי יום טוב.
אבל הילדים להוטים לרדת חזרה למטה, ומסעדה מקסיקנית טובה מחכה לנו. השמש יצאה ובתי בת הכמעט 7 תופסת את מצלמת הנייקון שלי ומתחילה לצלם באקראי פינות בניס. אני חושבת שזה בזבוז זמן אבל יש לה עין נהדרת והיא עושה משהו חכם. כשהיא מטיילת ברחובות הצרים היא מפנה את המצלמה כלפי מעלה לעבר השמיים ותופסת חופה של מטריות.
ואכן, בניס מומלץ ללכת, לשוטט, לעמוד או לשבת תמיד עם הראש למעלה.
ובכלל, זה נראה לי גם כלל מומלץ בחיים.
