נסיעה מבוניו למנרבס, אני טובעת בחוויה פרובנסלית משמעותית. אני מככבת בסרט טיוליי דרך כאשר אני חוצה כרמים אינסופיים בלוברון, מטעי דובדבנים וזיתים, עם חוות אייקוניות שהושתלו פה ושם. הסימפוניה היפה הזו של הצד הכפרי של לוברון מתוגברת באור דרמטי חד של נובמבר בשעות אחר הצהריים המאוחרות. זה נותן זוהר מדהים לכרמים הצהובים והכתומים. אני חייבת לעצור בצד הדרך כדי לתעד בקפדנות את התמונה הזו לדורות הבאים.
מגיעה למנרבס, קריר אך בהיר, אבל אני מופתעת עד כמה שומם הכפר המפורסם הזה בשבת. ציפיתי להרבה מטיילי יום, בו-בוס צרפתים שיטיילו במקום. איפה כולם? ממרומי הכפר על הסוללות וממה שנותר מהמצודה, נשקף נוף נהדר. לאחר מכן נפתרת התעלומה כשאני מסתכלת צפונה: הר ונטו לובש מעיל שלג טרי.
נשארים בבית
אני מבינה עכשיו, זה מספיק כדי להפחיד כל ‘דרומי’ בפרובנס. זה כבר צונן מדי בשביל הנוחות. החורף הגיע מוקדם השנה. כמו עלבון אישי, קללה, המקומיים רואים את זה כ”לא נורמלי” ונסוגים כדי להטיל ספק בקיומם ולשאול מה עושים ? עדיין שמשי, ברוך השם, כי בלי שמש יוכרז מצב חירום. הכפור המוקדם השנה ערער רבים. שלג בהר ונטו בראשית חודש נובמבר, אני מניחה, שלח אנשים רבים הביתה להתנחם ולהרהר בחומרת החורף שיבוא. אני מדברת עליהם, אבל אני בדיוק כמוהם. משווה בין חורפים קודמים, מחשבת את עלויות החימום, ובסופו של דבר זה פשוט זר לחלוטין להתעורר לטמפרטורת קפואה. אנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות.
הר ונטו המושלג מוקדם מדי 
כרמים כתומים מנצנצים בשמש פרובנס
900 מכות
הכפר מנרבס ומצודתיו היו אתר של קרב גדול בין הוגנוטים לקתולים, שנקרא ה”מצור על מנרבס” שנמשך בין השנים 1573 ל- 1578 במהלך מלחמות הדת הצרפתיות. בעקבות קרבות ברחבי צרפת, החליטו פרוטסטנטים להתנגד בכוונה לאפיפיור פיוס החמישי על ידי הקמת מעוז במנרבס. למרות שיחסי הכוחות היו בעד הקתולים, הלחימה נמשכה וגברה בכוח ככל שחלף הזמן. מוקפת תעלות עם חיילים רבים. ספגה המצודה יותר מ- 900 מכות מכדורי תותח, תקיפות של 14 טונות של כדורי עופרת ומטחים על ידי נשק תבערה שהוביל להרס מגדליה.
הפרוטסטנטים הסכימו לבסוף למשא ומתן, ונכנעו ב- 9 בדצמבר 1578 ב”כניעה מפוארת”. הקרב, שנמשך חמש שנים, רוקן את קופות העיירות בקמטת ונאיסין והטיל נטל כספי כבד על חשבונות האפיפיור.
מנרבס מסומן היום כאחד “הכפרים היפים ביותר של צרפת”. תצפיות הכפר היפות. בתיה היפים ואחוזותיה מהמאה ה 16 למאה ה 18, משכו אליה תמיד אמנים מפורסמים רבים: ניקולא דה סטאל, פיקאסו ודורה מאר.
מעניין פה, אפילו מאוד
האתרים המעניינים ביותר לבקר בהם נמצאים בראש הכפר, כנסיות, מגדל שעון, שרידי המצודה שהפכו כעת לרכוש פרטי יוצא דופן, והאתר החביב עלי שאני מגלה לגמרי במקרה. כשאני ממשיכה בכביש הראשי הוא מתעקל ועכשיו אני פונה אל הצפון והר ונטו. ממשיכה הלאה, הדרך הופכת לשביל סלעי ומתחיל לרדת דרך מעבר ישן מרופד באבנים ישנות שלוקח אותי לשער הקדום של המצודה.
שער עוצמתי זה היה חלק מהסוללות שהגנו על מנרבס והיה אחד משתי כניסות לכפר בימי הביניים. עבודת הגנה זו נושאת את שמה הישן של הכנסייה (עוד מהתקופה הראשונה במאה השלוש עשרה).
שער סנט סאבור הוא הישג של המאה ה 16, כפי שצוין על ידי גורמי ההגנה והטיפול בבנייה. במהלך מלחמות הדת, דרך שער זה פרצו הפרוטסטנטים לכפר, כבשו אותו והחזיקו בו במשך חמש שנים. וואו, כמה מגניב אני חושבת, כשאני הולכת דרך השער.
בעבר היו לכפר שתי כניסות. השני, שנקרא נוטרדאם נהרס במאה ה -19. שתי הדלתות מיוצגות על ידי שני מפתחות במעיל הנשק של מנרבס.
ברוש בודד עומד כעד 
מעיל הנשק 
לא צריך טיח, בתי אבנים חשופות 
מנרבס שוממת כי קר לנו
עוגות ונימוסין
אבל אבוי, הבטן שלי מקרקרת וראיתי למעלה בית קפה נעים. היחיד שפתוח, אני נכנסת ומזמינה קפה ופרוסת טארט משמש. זה בטח טארט המשמש הטוב ביותר שאכלתי בחיי. המגישה היא אמנית וציוריה מעטרים את הקירות. אני חושבת שהיא גם האופה, אבל מסתבר שהמוח שמאחורי האופרציה הוא ידיד שלה והיא פשוט “עוזרת לו”. לא בטוח מה נסגר כאן בפועל.
אנחנו מדברות על מזג האוויר והיא מסבירה שבקיץ עליה להעסיק שני מלצרים נוספים שיטפלו באין ספור תיירים. אני מסיקה מזה שהיא מרגישה הקלה מכניסת עונת השפל. היא סקרנית מה אני עושה כאן, ומפצירה בי לחקור את בית הקברות ואת ביתה של דורה מאר הסמוך. היא לא מנסה למכור לי את הציורים שלה. אלא ממליצה לקרוא ספר זה או זה, או לחקור אמנים שונים ממנרבס.
מעון אמנים, גמני רוצה. 
שער הניצחון (או התבוסה)
תיירת או אמנית אמריקאית עגלגלה משלמת את חשבונה. היא מגחכת מהעובדה שהיא חייבת 24 אירו. בהתחשב בכך שכל פרוסת טארט היא 5 יורו, אני מחשבת כמה היא אכלה? היא מרגישה נבוכה ומצדיקה את זה כ”הבזבוז הגדול של היום”. היא משנה במהירות את הנושא מזלילת יתר לאמנות, ולמעון האמנים במנרבס.
זוג נוסף שיושב, או קופא בחוץ, נכנס גם הוא לשלם את החשבון הצנוע שלהם. הם צרפתים אבל לא מהאזור, אני מרגישה מיד. מקומיים לא ישבו בחוץ בצינה זו. הם מחליטים לקנות כמה נווטות (עוגיות מקומיות ממרסיי בצורת סירה). אני חושבת שאולי גם לי כדאי. הם משלמים ומדברים, מפטפטים, ועוסקים בברכות פרידה נעימות וארוכות “מרסי אה וו” תריסר פעמים שגורמים להם לשכוח את שקית הנווטות היקרה שלהם לדרך. המוכרת רצה אחריהם, הם מתנצלים שוב במבוכה תריסר פעמים, ועוסקים מחדש בפרידות מנומסות כמנהג.
כמה מעייף אני חושבת. אני משלמת על הטארט והקפה שלי ומשאירה את המוכרת בשקט ובשלווה. אני במהירות חוזרת למכוניתי להתחמם עם רמות הסוכר והקפאין החדשים שלי, תודות למנרבס.
