דברים אדירים נעשים כשאנשים והרים נפגשים;
וויליאם בלייק
זה לא קורה ברחובות.
הפעם הראשונה שטיפסתי על הר סנט ויקטואר היה בביקורי הראשון בפרובנס בשנת 2005. לאחר שטיילתי ברחבי העולם וחציתי את הנגב מספר פעמים, ראיתי את עצמי כמטיבת לכת קשוחה. לא ידעתי שזה הסמל של פרובנס, הר מיסטי, אגדה – ההר של פול סזאן. עקבתי בביטחון אחר בן זוגי למעלה. עם זאת, במקום לטפס בשביל התיירים הכחול, בן זוגי, ללא ידיעתי, החליט לקחת את השביל השחור הקשה ביותר, לרוב לא מסומן, של הצד הדרומי של ההר.
קיר לבן בלתי ניתן לפיצוח בחושך מוחלט
רק כשהגעתי אל הדרדרת התלולה למעלה חשבתי שזה אולי יותר מדי. אבל זה היה מאוחר מדי. אי אפשר לחזור. הג’עג’וע היה מתיש ועד מהרה ירקתי דם וקיללתי את בן זוגי שידע טוב יותר מאשר להשיב. הוא המשיך, נשכתי את שפתיי והלכתי אחריו. לבסוף, כמעט בשעות החשיכה, אנו מגיעים ל”חור “, המערה שהיא סימן לכך שאנחנו כמעט למעלה. כחצי שעה נוספת בערך באפלה מוחלטת על רכס הרמה, פרצתי את דלת הכניסה למנזר הישן. המנזר הוסב לבקתת הרים בלתי מאוישת שפתוחה לכולם.
הכעס שלי שכך במהירות כשמצאתי אש חמה באח, בקבוק שמפניה ועוד מתנות אכילות שהשאירו מטיילים אחרונים שכנראה בדיוק עזבו. כזה הוא קוד המטיילים בהר, להשאיר מתנות לאחרים. או אולי פשוט לא התחשק להם לסחוב את כל הדברים האלה במורד ההר. זה היה קצת מוזר, כמו שמישהו שברח באמצע ארוחת הערב ופשוט נעלם. שמפניה כמעט מלאה ועדיין מבעבעת, שוקולד, גבינה ואש טרייה וחמה. הם לא היו יכולים להיות רחוקים.
התנפלנו על האוכל ובאפיסת כוחות קברתי את עצמי בתוך השק שינה. רק רוצה לישון. בן זוגי עשה את אותו הדבר, כששמע צעדים בחוץ. יצא להסתכל, אבל כלום. נרדמתי. בבוקר הוא הודיע לי שהצעדים חזרו, אבל אין איש. רוח רפאים של ההר? של סזאן? הם השאירו לנו את השמפניה ואת האש?
כזה הוא ההר המיסטי של פרובנס עם הצלב המפורסם שגובהו 19 מטרים שמעולם לא יצא לי לראותו כראוי בגלל השעה המאוחרת מאוד.
מתנה מההר: שמפניה 
תצפית מ”חריץ הנזירים”
השביל הכחול לכולם
בפעם השנייה שטיפסתי על ההר כבר היו לי ילדים, שאף אחד מהם לא יכל לעשות את ‘שביל התיירים’ לראש ההר. הסבתא הצרפתייה נכנסה לפאניקה עצם המחשבה שנשאיר תינוקת וילד בן שלוש איתה לחצי יום! טוב, הופה, פה זה אירופה, לא ישראל, אז נתרגל… השארנו את הבן איתה וסחבנו את הבת השנה במעלה ההר. היה זה בדצמבר ביום שטוף שמש ופריך במיוחד. כשהבת מכוסה מכף רגל ועד ראש ומעל הכל גם שמיכה התחלנו לצעוד. הבת לא ממש העריכה את הדרך הנעימה במיוחד בה טיפסה את ההר. היא התבכיינה לאורך כל הדרך עד שנרדמה סוף סוף ואז יכולנו לצעוד בשקט ובשלווה.
כשהגעתי לפסגה, הייתה הטמפרטורה קפואה ואני בעיקר נשארתי בתוך הבקתה עם הפעוטה ונתתי לה להסתובב ולמתוח את רגליה. שוב, הצלב המפורסם הוחמץ, הפעם בגלל ילדה בת שנה.
הבנתי שבראש ההר יש הר נוסף
שנים אחר כך, ברגע שילדים בגיל בית הספר שחררו את אמם כדי לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב בשקט ובשלווה, טיפסתי שוב על ההר של סזאן, הפעם בשבילי, לבדי, בדרכי.
הגעתי לחניון בימונט ליד הסכר. משם חתכתי ליער והדרך די ברורה בסימון שבילים הכחול. אחרי חצי שעה כבר אין עצים, רק שיחים ואבנים. גם האדמה האדמדמה כבר איננה. אני מושכת למעלה, אין איש מאחורי שצריך לחכות לו, או מישהו מלפני שצריך לצמצם רווחים. עוצרת איפה שבא לי, ממשיכה בקצב שלי. והנה כבר רואים את הצלב. הוא קרוב אבל אני יודעת שזו רק חצי הדרך.
הצלב: קרוב אבל רחוק 
כמעט הגענו
אחרי שעה אני מגיעה למנזר בגובה 888, הפעם אני ממשיכה ישר לצלב. ומתחת לצלב העצום אני מרגישה קטנה ועלובה למדי. ההר אגדי ואני רק בת אנוש. כבשתי את ההר, אבל יש הר נוסף. תמיד יש. וכדי לגשת להר הבא צריך לרדת את הנוכחי. משימה סיזיפית, מעצבנת ולעתים משעממת. אבל זה כמו בחיים, אין רק עליות ופסגות בלי ירידות ועמקים.
אשא עיני אל ההרים
הר סנט ויקטואר, המתנשא ממישור הים התיכון מרשים באופן יוצא דופן גם אם נצפה מרחוק. בסנט ויקטואר יש פסגות שונות המסודרות לאורך הרכס, בין הפסגות הללו המפורסמת ביותר היא פסגתCroix de Provence בגובה 946 מטר עם צלב בגובה19 מטרים. למרות שהוא לא ממוקם בנקודה הגבוהה ביותר של ההר, הוא בולט מהרכס הרבה יותר מאשר פסגות Baou des Vespres ו- Pic des Mouches וניתן לראות אותו עד 10 ק”מ.
המאסיב בנוי בעיקר מסלע גיר לבן ואפור, ואילו בחלק התחתון ניתן לראות מבני סלע אחרים כמו הקונגלומרטים. זה נותן להר מגוון של צבעים עזים. שני צידי המאסיב שונים זה מזה: מצפון מדרגה שבאדמה התחתונה מפנה את מקומה ליער האלונים והאורנים. מדרום חומה החשופה לשמש, כביכול בלתי ניתנת להעפלה. בעיקר קיר עצום, כמעט אנכי, ואילו הצד הצפוני הרבה פחות תלול.
ממערב להר נמצאת העיירה הידועה אקס-אן-פרובנס. בצפון מזרח ניתן לראות שני אגמים מלאכותיים. הסכר של התחתון נקרא סכר זולה, על שם אדריכלו פרנצ’סקו זולה, אביו של הסופר המפורסם אמיל זולה. סכר זה וסכר בימונט הגבוה יותר הוקמו כבר באמצע המאה ה -19, מה שהבטיח משאבי מים קבועים לניהול כל האזור.
קרוב יותר לאלוהים: צלב מוגדל
להר היסטוריה ארוכה ועשירה. מתחתיו התרחשו קרבות עזים בין הרומאים לשבטים הסמוכים. בצד הדרומי ניתן לראות שרידים של עיירה קדומה. לימים הפסגה המערבית צלב פרובנס – התפרסם בעיקר בתור אתר עלייה לרגל. במאה ה- 13 נבנתה קפלה שהוקדשה ל”סנטה ונצ’ר”, כפי שכונה אז ההר, מעט מתחת לפסגת צלב פרובנס על “חריץ הנזירים” בגובה 888 מ ‘. כיום אנו יכולים לראות את בניין ה פריורי (מנזר) שנמצא שם מאז המאה ה -17. ועל ראש הפסגה הסמוכה הוקם הצלב המפורסם בגובה 19 מ ‘.
לתקן או לא לתקן
שלושה צלבי עץ הוקמו ברציפות בראש ההר, אך אף אחד מהם לא עמד בסערות שפקדו את ההר והכו בו. הצלב הנוכחי של פרובנס הוקם בשנת 1875 ביוזמתו של האב מייסונייה.
כומר הקהילה של רוסה רצה להודות לאלוקים שהגן על האזור מפני הפלישה הפרוסית ואבעבועות שחורות. המתכת הענקית הזו, שגובהה 19 מטר ונמצאת כמעט 1000 מטר מעל פני הים, הפכה במהרה למקום עליה לרגל. שלושים שנה לאחר הקמתו מאיימת האנדרטה לשקוע בחורבות. עבודות הגיבוש החלו בשנת 1910, 1925 ובשנת 1982. בשנת 2002, ברק הכה על הצלב ישירות וניפץ 700 קילוגרם של אבן. האתר נסגר מיידית. בהתחשב בהיקף העבודה, שעלותה נעה סביב 300,000 יורו, עלו קולות שדרשו פשוט לפרק את האנדרטה.
בסופו של דבר, קהילת אקס העשירה מחליטה לממן את שיפוץ הצלב ולהעניק לו מערכת הגנה מפני ברק. כך, מאה וארבעים שנה לאחר חנוכתה, האנדרטה עדיין עומדת. מה יהיה סנט-ויקטואר בלי צלב הפרובנס שלו? זה כמו לדמיין את ריו דה ג’נריו ללא המשיח הגואל האייקוני עם הזרועות הפתוחות גבוה מעל העיר.
פול סזאן עצמו מצא בסופו של דבר את מותו על ההר. יום אחד בזמן שצייר על ההר הוא נקלע לסופת גשמים אכזרית. בהיותו כבר מבוגר חזר שעתיים ברגל לבקתת ההרים שלו בסערה, אך הנזק נגרם. הוא לקה בדלקת ריאות ומת 3 ימים לאחר מכן.
אני משערת שזה כמעט מתאים שהוא מצא את סופו למרגלות ההר שהוא כל כך אהב.
הקלישאה היא שהחיים הם הר. אתה עולה, מגיע לפסגה ואז יורד.
ז’אן מורו
הערה: אפילו במסלול הכחול הידידותי מדובר בעליה של יותר מ 500 מטר. לא מתאים לילדים מתחת לגיל 7, לא מתאים בחודשי הקיץ הלוהטים.
טיול מודרך אל פסגת ההר האגדי
לאור ביקוש אני פותחת טיול מודרך לפסגת ההר, הכולל כמובן סיפורים ונפלאות על האזור. מתאים למטיבי לכת שיכולים לעלות ולרדת 500+ מטרים ביום אחד.
ניתן לפצל ליומיים ולישון בבקתה ליד המנזר. בקתה חינמית, לא מאוישת, לינה בתנאי קמפינג. זאת אומרת צריך להביא שק שינה, מזרון קמפינג, אוכל.
