טולון זה לא טולוז

טולון היא בירת ואר. זהו בסיס חיל הים הצבאי הגדול ביותר בצרפת, ומהווה בית לנושאת המטוסים שארל דה גול, צוללות גרעיניות, ועוד ספינות מלחמה, קרב ומשחתות. ההיסטוריה הארוכה שלה שזורה בשמות כמו נפוליאון, לואי ה-14, ואבאן ופוג’ט.

היכרות ראשונה עם טולון

כשפגשתי את טולון לראשונה לפני 15 שנה, לא הבנתי אותה. זה כמו הפעם הראשונה שאתה מבקר בתל אביב. על מה כל המהומה? חלקים מסוימים לא נראים מזמינים במיוחד. אבל כשמבינים את ההיסטוריה שלה, מדוע נקראים רחובות על שמם של אנשים מסוימים. כשאתה צועד בעקבות אגדות, טרגדיות, ויופי, וכשאתה בסוף חורט את ההיסטוריה שלך בעיר, אתה לנצח נופל בשבי.

לפעמים אתה כועס, על שבגדה בעצמה. על בניית שיכונים, על שנתנה לך דו”ח חניה, על כך שאין לה שירותים ציבוריים. אבל אתה גם לומד לסלוח. כאשר בדרך נס אתה מוצא מקום חניה. כשמלצר מגניב מאפשר לך להשתמש בשירותים בלי להתעקש “שזה מיועד ללקוחות בלבד”. כשהרוח סוף סוף נושבת בכיוון הנכון. כשהגשם הראשון נופל ושוטף את העבר.

טולון: נמל ומיסטרל

היום הוא יום סתיו טיפוסי בטולון. רוח המיסטרל נושבת, שמיים כחולים בהירים. אני מחנה את הרכב רחוק במגרש החינמי שליד תחנת הרכבת ועושה את דרכי לנמל. אנשים עם חיים אמיתיים בשמלות וחליפות ממהרים לתפוס רכבת לאנשהו. קיצרתי לשדרת שטרסבורג, רועשת ורחבה, מלאה בתנועה, אני מחכה לאור ירוק. אני מסתובבת ומביטה לעבר כיכר דה לה ליברטה. הכיכר הענקית שמוקפת בבנייני האוסימן יפיפיים שנבנו בפקודתו של נפוליאן השלישי. האור מתחלף, אני חוצה את הרחוב וממשיכה להתגלגל למטה אל הנמל.

היום אני רוצה לחוש את “השכונה” בטולון אני חותכת את קורז לאפאייט עם השוק המקומי והקולני שלה. זה שוק הכרמל שלנו. לא תמצאו כאן תיירים. אלא תושבים מקומיים, קונים אוכל, סוחרים צורחים, גברים בבתי קפה, נשים שדוחפות עגלות ילדים גדושות מוצרים. אה! עיר אמיתית. אין חנויות מזכרות. אין גבינות מהודרות בכמהין. בולנג’רי ישן וטוב, עם מאפים במחיר הנכון.

אני מגיעה לנמל ועוצרת להריח את הים. הנמל או מה שאני יכולה לראות הוא רק נמל היאכטות. מפלצת צהובה ענקית חולשת על קו הרקיע, מעבורת לקורסיקה. זה היה טיול מהנה, אני נזכרת. מה שאני רואה זה אולי רק 10% מנמל טולון, השאר הוא נמל צבאי סגור המאכלס את הצי הימי.

אם כי זה רגוע היום עם חיי נמל טיפוסיים של סירות המגיעות והולכות, אני יודעת על תקופות שונות. על התקפות אנגליות וספרדיות, על מצורים, על נאצים ועל הטבעת הצי הבלתי נמנעת בשנת 1942. צלקת שנחצבה בתולדות טולון.

סיור מודרך בטולון

אני ממשיכה, ממהרת לפגוש את הלקוחות שלי. מהנהנת בראשי לפסל הג’יני של הניווט המפורסם ומאחוריו יצירת המופת של פוג’ט הצנועה והמעודנת. בשנת 1942 הושחת כל הנמל, הצי נהרס, אך פסליו של פוג’ט שרדו. זוהי יצירת פיסול מדהימה. רק לכבודה שווה להגיע לטולון.

אני פוגשת את הזוג הבריטי החביב שמגיע בדיוק בזמן כמו שעון. אני צריכה להפוך את המוח שלי מעברית לאנגלית ויוצאת לדרך איתם. למזלי, הזוג מתעניין למדי בהיסטוריה ובארכיטקטורה הצרפתית ובחיים הימיים, אני משדרגת עובדות יבשות לסיפורי אומץ וגבורה. אה! אנשים ידעו להילחם אז … אני חושבת. אבי היה גאה לראות אותי עכשיו, איך אני חולקת את אהבתו לים ולהיסטוריה. התפוח לא נפל רחוק מהעץ.

היום מיוחד במינו. זהו יום מורשת לאומי בצרפת, וככזה, בית האופרה המפורסם של טולון פתוח למבקרים. בני הזוג לא ציפו למבנה המפואר, עם ציורי הקיר המדהימים שלו, ועדיין הם מכילים ספסלי עץ חורקים. אנו חוזרים אחורה בזמן למאה ה -19 לדמיין את הפתיחה הגדולה של המקום הזה, הראשון בצרפת, 13 שנה לפני בית האופרה בפריז. שוב, תודות לנפוליאון השלישי.

ממשיכים, ובזכות יום המורשת מוזיאון דה לה מרין הוא ללא תשלום לקהל הרחב היום. ננצל את זה. בפנים אנו צופים בדגמים מדהימים של ספינות רויאל וגאליות ישנות, ששוחזרו לפרטי פרטים, חלקם בגודל של חצי חדר. אנו מתבוננים בממצאים וחפצים מהספינות המעוטרות האלה, מעידן בו אנשים רצו להפליג במותרות ואומנות ולא רק בפונקציונליות. אנו מטפסים לקומה העליונה, לעידן המודרני כדי לראות מקרוב את אוניות חיל הים, את שארל דה גול, צוללות, וכדי לצפות בתמונות של כמה צרפתים שווים מקרב 20,000 מגויסי חיל הים החיים כיום בבסיס טולון.

אני נפרדת מהלקוחות ומשאירה אותם לחקור את המוזיאון בקצב שלהם. אני חוצה את הרציף ועוצרת להביט מעבר למפרץ למבצר דה לג’ולט. בכל זאת, אני מעדיפה היסטוריה, ומדמיינת את נפוליאון בונפרטה הצעיר שפתח במתקפתו על המבצר כדי לשחרר את טולון מהמצור ב 1793. הוא הוביל באומץ רב את גל התקיפה והסתער על האויב. בתוך לחימה קשה פנים מול פנים, סוסו נהרג תחתיו, והוא נדקר בכידון בירך, פציעה שנשא מטולון עד סוף ימיו. זה הצליח לו בגדול, והשאר זה היסטוריה.