מישהו סיפר לי על הכפר התלוי המופלא הזה, שמגלה את עצמו כמו כלה כשיוצאים מהכביש המתפתל דרך הלוברון בפרובאנס. ואכן כמעט ריסקתי את האוטו. הדרך עצמה מלורמרין לבוניו היא דרך עתיקה החוצה את לוברון ומחלקת אותה ל’לוברון הקטן’ ול’לוברון הגדול’. אני נוסעת דרך יער צפוף עצי ארז שנשתלו בשנת 1862 תחת נפוליאון השלישי. בכל עיקול בא לי לעצור ולחקור את השבילים המסומנים הנעלמים עמוק ביער השחור. כשאני יוצאת מהוואדי, חזון של פליאה מתגלה לעיניי. בוניו מקננת על ראש גבעה, כמו משהו מתוך סרט ישן ושרוט.
פה, אין קורונה, וסוף העולם לא הגיע
מהסיבה הפשוטה שכאן זה אולי סוף העולם. היה כאן סגר אולי? בוניו, עם או בלי קורונה אותו הדבר.
החניתי את מכוניתי והסתכלתי סביב, לא בטוחה לאן ללכת. מתחתי הכפר התחתון, מעלי הכפר העליון. אם ארד, אצטרך לטפס הרבה לכפר העליון. אם אני עולה, זה למטה ואז שוב מעלה. כך או כך, חשבתי, כמה טיפשי, בכפרים האלה זה תמיד מעלה ומטה. בפרובנס, למקרה שאתם חדשים בעסק הזה, ידוע שבבניינים ישנים “בעלי החיים גרו נמוך ובני אדם בגובה”. אתחיל בחלק העליון.
קצת רקע
אני מתחילה לצעוד לאורך שרידי חומות העיר הישנות. משרד התיירות סגור לשיפוצים אז אני מגלגלת קצת היסטוריה בגוגל….
במאה הראשונה נחצתה שטחה של בוניו על ידי הדרך הרומית (דרך דומטיה) שחיברה בין ספרד ואיטליה … אחת הדרכים החשובות ביותר במערב אירופה.
לאחר התמוטטות האימפריה הרומית, כנגד הפלישות תפסו התושבים מקלט באופידה הישנה. בימי הביניים התגוררה קהילת בוניו תחת חסותו של האדון. באתר המערך הפרימיטיבי המוקף בסוללות (כיום קסטלס) השייכת למשפחתה החזקה של אגולט. הטריטוריה עוברת אז אל הרוזנים של טולוז, במקביל לקומט ונאיסין.
אוקיי אני חושבת, כרגיל לאזור זה- רומאים, אדונים, רוזנים, משפחות חזקות …
הכפר העליון
אני נכנסת לשער ומטפסת במדרגות ישנות עד שאני מגיעה סוף סוף לכנסיה הישנה. במאה השתים עשרה נבנתה כנסיית סן-סובור. בניין זה הורחב ושודרג במשך מאות שנים. כיום זה אתר היסטורי מסווג.
בורי בראש הגבעה 
הכנסיה 
עליה לכנסיה 
משנת 1274 הפכה בוניו לארץ פונטיפית שמנהלת רומא או אביניון. לבוניו היה מעמד מיוחד מאוד, מחוץ לממלכת צרפת. המגן של הקומונה היא השתקפות התקופה המשגשגת הזו. אולם מגפות רצופות ומלחמות דת הרסו את האזור.
אני חושבת על איזו תקופה מסקרנת זו הייתה. כל כך הרבה מלחמות. הכפר לא דומה לשום דבר עם רחובותיו הנקיים והעליזים שאני רואה היום. אני נהנת מהכפר העליון הישן הריק מתיירים או ממתקנים המשרתים תיירים. נראה כי התושבים חיו כאן לנצח. אני תוהה איפה הם עובדים? ואם הם לא, איך הם מסתדרים ?! (והאם אוכל לעשות גם אותו דבר ?!)
חמש מאות שנות שלטון רומאי (מלבד הפרק הקצר של האפיפיורים באביניון) עיצבו את אופיו המקורי של המקום הזה בו, מהמאה השמונה עשרה, שפע קהילות. בוניו הופכת לצרפתית על ידי סיפוחה של שתי מדינות אביניון וקמטת ונאיסין בשנת 1791.
הכפר התחתון
אני מחליטה לחקור את החלק התחתון של הכפר שלא מאכזב במעברים העליונים ובבתים ישנים עשויים אבנים קטנות. זה החלום שלי לקנות איזה בית ישן כזה, אולי פעם היה אורוות סוסים, לשפץ אותו וליצור לופט מטורף המשקיף על הר לוברון. זה בהישג יד, ועדיין זול יותר מדירה בתל אביב. פרוייקט ליום אחר.
בסמטאות מסוימות ישנם בניינים צרים וגבוהים, שהיו כנראה מעין מגדלי שמירה ששמרו על שערי הכפר. ניתן לראות כמה שרידים מקשתות השער המקוריים. סוג זה של בית מימי הביניים נקרא ‘בית מגדל’. אני ממשיכה להתגלגל מטה לרחבה מקסימה ומלאה בבתי קפה שלצערי סגורים בשעה זו (אחרי זמן ארוחת הצהריים ולפני ארוחת הערב).
כפי שכבר אמרתי, זה לא כפר תיירותי אז אי אפשר לצפות חס וחלילה שבתי קפה ומסעדות יהיו פתוחים. זה לא הגיוני ונוגד את חוקי הטבע בפרובנס. אף אחד לא שם לב אלי כשהתושבים עסוקים בעסק הרגיל שלהם בשבת עצלנית זו.
אני גוועת ברעב ואין מה לאכול כאן. אני מנסה את מזלי בכנסייה החדשה, אולי התערבות אלוהית תחשוף מקום אוכל פתוח. אבוי, אני נכנעת לשעות הסייסטה הצרפתיות וגוררת את רגלי בתבוסה חזרה למכוניתי.
בבוניו, אני נזכרת במילותיו המצמררות של ברטרנד מ NOIR DESIR : הרוח תוביל אותנו. ואם לא שמעתם הנה שיעור מהיר ברוק צרפתי משובח:
אם אתם אוהבים כל מיני כפרים בפרובנס, יש עוד בסדרה:
4 תגובות
תודה על הבריחה מהקורונה לכפר היפיפה, אחחח כמה הייתי רוצה להיות שם עכשיו 🙂
תודה על התגובה, אכן מרגישה לאקי ששערי אירופה פתוחים בפני. זו תקופה קשה והקסם של פרובאנס מלטף ומרגיע.
כל הכבוד !
תטדה על השיתוף , אני מתכננת טיול לצרפת ובהחלט לוקחת טיפים מהכתבה . אלופההההה
הי ותודה רבה! מחכה לראות אותך בפרובנס 🙂